משנה ב: שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי הֵיאַךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ. אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ:

משנה ב: משנתנו עוסקת במצוות שכחה, עליה נאמר בתורה 'כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ': שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר – שכח האדם לקצור את אחת השבולים, וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, שעדיין לא נקצרה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה – אם יכול הוא לתופסה בידו יחד עם הקמה ולקוצרם ביחד, הרי הקמה מצילה אותה מלהיחשב שכחה, ונחשבת היא כחלק מהקמה, והֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, ואין ידוע היכן היא, מְעַשֵּׂר בעל הבית שִׁבֹּלֶת אַחַת מהגדיש, וְנוֹתֵן לוֹ [והטעם שצריך לעשר, כיון שצריך בעל הבית לתת לעני דבר מתוקן לאכילה, שהרי הלקט עצמו פטור מתרומות ומעשרות, ועתה שנותן לו שיבולת אחרת, שאינה לקט, צריך לעשר תחילה ולתת לו]. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי הֵיאַךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ, כלומר, כיון שאין בעל הבית יכול לזכות עבור העני, איך יכול העני 'להחליף' עם בעל הבית את שיבולת הלקט המעורבת בגדיש תמורת השיבולת שניתנה לו עתה, והרי השיבולת של הלקט אינה שייכת לו כלל, אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, במתנה על מנת להחזיר, וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת, וְנוֹתֵן לוֹ, והעני מחזיר לו את כל שאר הגדיש. אמנם רבי אליעזר עצמו סובר לעיל (פ"ד מ"ט) שגם עשיר יכול לזכות עבור עני, וממילא בעל השדה יכול לזכות בשיבולת הלקט עבור העני, ומה שאמר במשנתנו היינו לשיטתם של חכמים הסוברים שאינו יכול לזכות. וחכמים עצמם סוברים שבנידון זה יכול הוא לעשר שיבולת אחת ולתת לו, מבלי להקנות לו את כל הגדיש, כיון שעשו חכמים את שאיזו זוכה כאילו הוא זוכה, והחשיבו זאת כאילו באה שיבולת הלקט ליד העני, לענין זה שיכול בעל הבית להחליפה באחרת: