משנה ה: הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי :

משנה ה: הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים – אדם הנותן לעניים תבואה רגילה, בתמורה לתבואת לקט שכחה ופאה שהם נותנים לו, בְּשֶׁלּוֹ – מה שהם נתנו לו, פָּטוּר ממעשרות, כדין מתנות עניים, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים – מה שהוא נתן לעניים, חַיָּב במעשרות, כדין כל תבואה, ולכן צריך לעשרו קודם שיתננו לעניים.

שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, שיעבדו בשדה בכל השנה, ובתמורה לכך יקבלו חלק מהיבול, מחצה, שליש או רביע, ושני האריסים הם עניים, אף שאין אדם רשאי לתת לעצמו מתנות עניים, אפילו אם הוא עני, והאריס נחשב כ'בעל השדה' לענין החלק שלו, מכל מקום רשאים להחליף ביניהם, וזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה של אחר לִקְצֹר, בתמורה לחלק מהתבואה, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי של חלק התבואה שלו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי נאמר דין זה, בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ, והיינו שזכה בתבואה בעודה מחוברת לקרקע, שבאופן זה יש לו דין של בעל השדה, שאסור ליטול לעצמו מתנות עניים. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר יהיה שֶׁלָּךְ, נמצא שזכה בתואה רק לאחר קצירתה, ואינו נחשב כבעל השדה, ומֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי של חלקו, כיון שמצוות מעשר עני היא לאחר הקצירה, בתבואה התלושה, ואז הוא נחשב כבעל הבית לענין התבואה שהגיעה לחלקו, ועליו לתת מעשר עני לעני אחר: