מסכת פסחים, פרק י, שיעור 39

הגמרא ממשיכה באותו מעשה שהובאה תחילתו לעיל, שרב הונא ברבי יהודה הזדמן לביתו של רבא במוצאי שבת: כִּי מָאטוּ לְאַבְדוּלֵי – כאשר באו להבדיל, קָם שַׁמָעֵיה – קם שמשו של רבא, אַדְלִיק אֲבוּקָה מִשְּׁרָגָּא – הדליק אבוקה מהאש שהיתה דולקת בנר שלפניהם. אָמַר לֵיהּ רב הונא, לָמָּה לֵיהּ לְמַר כֻּלֵּי הַאי – מדוע עליך לטרוח כל כך בהעברת האש, הָא מַנְּחָא שְּׁרָגָּא קַמָּן – הרי מונח נר לפנינו, וניתן לברך עליו 'בורא מאורי האש'. אָמַר לֵיהּ, הָכִי [-כך] אָמַר רַב, אש של אֲבוּקָה לְהַבְדָּלָה, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, ולכן מוטב להעביר אש לאבוקה, ולא לברך על הנר.

פָּתַח רבא וְאָמַר בברכת ההבדלה, 'הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל, וּבֵין אוֹר לְחֹשֶׁךְ, וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה', אָמַר לֵיהּ רב הונא, לָמָּה לֵיהּ לְמַר כֻּלֵּי הַאי – למה לך לומר את כל הנוסח הארוך הזה, הָאֲמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, נוסח 'הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל' זוֹ הִיא הַבְדָּלָתוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, ואין צורך לומר יותר מכך. אָמַר לֵיהּ רבא, אֲנָא, כִּי הָא סְבִירָא לִי – אני, כמימרא זו אני סובר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, הַפּוֹחֵת בלשונות ההבדלה, לֹא יִפְחוֹת מִשָּׁלֹשׁ הבדלות, וְהַמּוֹסִיף בלשונות אלו, לֹא יוֹסִיף עַל שֶׁבַע. אָמַר לֵיהּ – שאל רב הונא את רבא, וְהָא מַר – והרי אדוני, בנוסח ההבדלה שאמר, לֹא תְּלַת אָמַר וְלֹא שֶׁבַע אָמַר, אלא ארבע. אָמַר לֵיהּ רבא, אִיבְרָא – באמת אמרתי רק שלש הבדלות, ואילו לשון 'בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה' אינה נאמרת בתורת 'הבדלה', אלא מֵעֵין חֲתִימָה הִיא, דְּכך אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן, שיש בהם נוסח ארוך, צָרִיךְ שֶּׁיֹּאמַר מֵעֵין חֲתִימָתָן סָמוּךְ לַחֲתִימָתָן. וּפוּמְבְּדִיתָאֵי אָמְרֵי – בישיבת פומבדיתא אמרו, שיש לומר מֵעֵין פְּתִיחָתָהּ סָמוּךְ לַחֲתִימָתָהּ. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה כִּשְׁמוּאֵל, שיש לומר מעין החתימה סמוך לחתימה, הִילְכָּךְ – ולכן, יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, ואומר ברכה אחת להבדלה ולקידוש יחד, והברכה האחרונה היא ברכת ההבדלה, בָּעֵי לְמֵימַר – צריך האדם לומר סָמוּךְ לַחֲתִימָתָהּ את הנוסח 'בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ'. מוסיף הרי"ף ופוסק: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, אֲבוּקָה לְהַבְדָּלָה, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְהַמַּבְדִּיל, לֹא יִפְחוֹת מִשָּׁלֹשׁ, וְלֹא יוֹסִיף עַל שֶׁבַע, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל זוֹ הִיא הַבְדָּלָתוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, וְעוּלָא נַמִּי עָבַד כְּוָותֵיהּ – ואף עולא נהג כמותו למעשה, וּבְפֶרֶק שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵירוֹ (שבת קנ:) נַמִּי אַמְרִינָן – גם כן אמרו, אָמַר רַב אַשִׁי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא – כשהיינו לומדים תורה אצל רב כהנא, הֲוָה אַמְרִינָן – היינו אומרים במוצאי שבת 'הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל', וְאַפְכִינָן סִילְתֵּי – והיינו מהפכים את העצים הדקים שבמדורה, הרי שנהגו למעשה שאין צורך לומר יותר מנוסח זה לברכת הבדלה, אֲפִילּוּ הֲכִי – אף על פי כן נָהֲגוּ הָעָם לוֹמַר שָׁלֹשׁ הבדלות, וְקַיְימָא לָן בְּכִי הָא – ומקובל בידינו בדברים מעין אלו, דְּמִנְהָגָא מִילְּתָא הִיא – שהמנהג הוא דבר שיש לו חשיבות, הִילְכַּךְ צָרִיךְ לְמֵימַר – ולכן צריך לומר בברכת ההבדלה שָׁלֹשׁ הבדלות, ואלו הן, 'הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל, וּבֵין אוֹר לְחֹשֶׁךְ, וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים', אֲבָל מה שאומרים 'בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה', מֵעֵין חֲתִימָה הִיא, וְלֵיתָא בִּכְלָל הַמִּנְיָן – ואין זה בכלל מנין ההבדלות שיש לומר.

עתה דנה הגמרא בנוסח חתימת ברכת ההבדלה שבכל שבתות השנה: מבררת הגמרא, מִיחְתַּם מַאי חָתִים – באיזה נוסח יש לחתום את ברכת ההבדלה. ומביאה בכך מחלוקת, רַב אָמַר, 'ברוך אתה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל'. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אומר 'ברוך אתה ה' הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל'. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּהָא לַיֵּיט עֲלַהּ אַבַּיֵּי, וְאִיתֵימָא רַב יוֹסֵף, אַהָא דְּרַב – שהרי היה אביי מגדף את אמירת נוסח החתימה של 'מקדש ישראל', שהיה אומר רב, ויש אומרים שרב יוסף היה מגדף כן, ועל כל פנים מוכח שהם סוברים שאין הלכה כרב, אלא כשמואל.

עתה פוסק הרי"ף את ההלכה בענין הימים בהם יש להבדיל: וְהִלְכְתָא, אוֹמֵר האדם הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת, וּבְמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים, וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב לְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב, כיון שבכל הימים הללו יוצא האדם מקדושה לחול, או מקדושה חמורה של שבת לקדושה קלה של יום טוב, אֲבָל לֹא – אין מבדילים בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הנכנס לְשַׁבָּת, כיון שבזמן זה נוספת קדושה חמורה יותר, של שבת, והרי זה כשר היוצא ומלך נכנס, ואין דרך ללוות את השר, אלא רק לקבל את פני המלך.

גַּרְסִינָן – למדנו בְּמסכת שְׁחִיטַת חֻלִּין בְּסוֹף פֶּרֶק רִאשׁוֹן (כו:), אָמַר רַבִּי זֵירָא, יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בָּאֶמְצַע שַׁבָּת [-באמצע השבוע], אוֹמֵר 'הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל, וּבֵין אוֹר לְחֹשֶׁךְ, וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה', ואף שאין זו הבדלה של יום השביעי, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, לפי שסֵדֶר הַבְדָּלוֹת הוּא מוֹנֶה – אומר הוא בברכתו את סדר ההבדלות שיש בבריאה, ואחת מהן היא ההבדלה בין השבת לימות השבוע, וניתן לומר זאת אף במוצאי יום טוב.

תַּנְיָא בברייתא, לֵילֵי שַׁבָּתוֹת, וְלֵילֵי יָמִים טוֹבִים, יֵשׁ בָּהֶן קְדֻשָּׁה עַל הַכּוֹס – יש מצוה לקדש בהם על כוס יין, וְיֵשׁ בָּהֶן הַזְכָּרָה של 'רצה והחליצנו' בשבת ו'יעלה ויבא' ביום טוב, בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.