מסכת שבועות, פרק ב, משנה ה

משנה ה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, (ויקרא ה) הַשֶּׁרֶץ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא, עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, וְנֶעְלַם וְנֶעְלַם שְׁתֵּי פְעָמִים, לְחַיֵּב עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ:
משנה ה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נאמר בפסוק (ויקרא ה, ב) 'אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם', וכיון שנאמר 'בכל דבר טמא', הרי לשון 'הַשֶּׁרֶץ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ' מיותרת היא, ויש ללמוד מכך שעַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ – אם ידע שנטמא בטומאת שרץ, ואחר כך שכח את הדבר, חַיָּב, אבל אם לא ידע מתחילה באיזו טומאה נטמא, אם בטומאת השרץ או בטומאת נבילה, אף שהוא יודע שנטמא, ונכנס למקדש, פטור, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ, שאם ידע שהוא טמא, ונעלם ממנו המקדש, פטור. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יש לדרוש מכך שנאמר 'וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא', שעַל הֶעְלֵם טֻמְאָה חַיָּב, אף שלא ידע מתחילה אם נטמא בשרץ או בנבילה, כיון שידע שהוא טמא, ולאחר מכן שכח ונכנס למקדש, חייב, ושלא כדברי רבי אליעזר, המצריך שידע במה נטמא, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ, שאם ידע שהוא טמא ונעלם ממנו המקדש, פטור, ובזה סובר הוא כרבי אליעזר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חולק על שניהם ואוֹמֵר, כתוב בפסוק לשון 'וְנֶעְלַם', 'וְנֶעְלַם', שְׁתֵּי פְעָמִים, לְחַיֵּב עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה – אם שכח שנטצא, וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ – אם שכח שזהו מקדש, ובכל אחת משגגות אלו, חייב.