מסכת שבועות, פרק ג, משנה ט

משנה ט: שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. לֹא אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

משנה ט: כפי שהתבאר, אין אדם יכול להשבע לעשות עבירה, ומשנתנו מבארת שגם אם זו עבירה שנוצרה על ידי שבועה אחרת של אותו אדם, אין שבועה חלה על כך: האומר שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, ואחר כך אומר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, הָרִאשׁוֹנָה היא שְׁבוּעַת בִּטּוּי המחייבת אותו לאכול את אותה הככר, וְהַשְּׁנִיָּה אינה חלה, כיון שאינו יכול להשבע לעבור על שבועתו, ולכן הרי זו שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ – אם אכל האדם את הככר, עָבַר רק עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, כיון שקיים את שבועתו הראשונה. אבל אם לֹא אֲכָלָהּ, עָבַר גם עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי משום שבועתו הראשונה, וגם משום שבועת שוא על שבועתו השניה.