מסכת שבועות, פרק ד, משנה ב

משנה ב: וְחַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת, וְאֵינָן חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמָה הֵן חַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:

משנה ב: משנתנו ממשיכה לדון באופן חיוב קרבן על שבועת העדות: וְחַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה – אם נשבע לשקר במזיד, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת – וכן חייב קרבן אם היה שוגג ולא ידע את איסור השבועה, ובתנאי שהיה מזיד בכך שזכר את העדות ושיקר באומרו שאינו יודע עדות. וְאֵינָן חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָהּ – אך אינו חייב קרבן אם היה שוגג בענין העדות עצמה, ששכח אותה באותו זמן, והיה סבור שנשבע באמת, כיון שבאופן זה הוא נחשב כאנוס. וּמָה הֵן חַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.