מסכת שבועות, פרק ד, משנה ו

משנה ו: מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַשְׁלוּמֵי כֶפֶל, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְשֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי, וּפִתָּה אֶת בִּתִּי, וְשֶׁהִכַּנִי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, וְשֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין:

משנה ו: אין העדים חייבים קרבן שבועה אלא אם כן היתה זו עדות על חיוב ממון, אך אם היתה זו עדות על חיוב קנס, שחיובו נוצר רק לאחר שהעדים מעידים על כך, אף אם כפרו בכך אינם חייבים קרבן שבועה. משנתנו מביאה דוגמאות לאופנים שבהם מתחייבים העדים קרבן שבועה: אמר התובע לעדים, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי אחד מדברים אלו, תשלומי נֶזֶק, על חבלת ממון או גוף, וַחֲצִי נֶזֶק שמחויב בעליו של בעל חיים שהזיק על ידי 'צרורות' [כשבעט בעל החיים בחפץ, ואותו חפץ עף והזיק, והלכה למשה מסיני היא שמשלמים רק חצי נזק], תַשְׁלוּמֵי כֶפֶל על גניבה, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה על טביחה או מכירה של שור או שה גנובים, וְשֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי, וּפִתָּה אֶת בִּתִּי, שמחויב לשלם בכלל חיוביו דמי בושת ופגם, שהם תשלומי 'ממון', ולא קנס, וְשֶׁהִכַּנִי בְנִי הכאה שאין בה חבורה, וממילא אינו חייב מיתה [אבל אם הכהו הכאה שיש בה חבורה הרי הוא מתחייב מיתה ופטור מממון, וכמו שיבואר במשנה להלן], וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי אפילו הכאה שיש בה חבורה, וְשֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שאין בזה חיוב מיתה בידי אדם, כיון שבכל המקרים הללו יתחייב המזיק ממון על פי עדותם, אם נשבעו שאינם יודעים לו עדותם, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין קרבן שבועה.