מסכת שבועות, פרק ד, משנה יב

משנה יב: שִׁלַּח בְּיַד עַבְדּוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ:

משנה יב: משנתנו מבארת שחיוב קרבן שבועה הוא רק באופן שהתובע עצמו השביע את העדים: שִׁלַּח התובע את תביעתו בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ שלא השביעם התובע כלל, אלא שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע באותו נידון, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ – לתובע עֵדוּת, נגדי, שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ, ונשבעו שאינם יודעים לו עדות, אף שבאמת ידעו לו עדות, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין מקרבן שבועה, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ את התביעה להעיד מִפִּי הַתּוֹבֵעַ.