מסכת שבת, פרק ב, שיעור 64

מוסיפה הגמרא ומקשה, אֵינִי – וכי כך הוא הדבר, שבגדי כהונה הם המכפרים על שפיכות דמים ולשון הרע, וְהָאָמַר רַבִּי סִימוֹן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שְׁנֵי דְּבָרִים לֹא מָצִינוּ לָהֶם כַּפָּרָה בַּקָּרְבָּנוֹת, וּמָצִינוּ לָהֶם כַּפָּרָה בְּדָבָר אַחֵר, וְאֵלּוּ הֵן, שְׁפִיכוּת דָּמִים וְלָשׁוֹן הָרָע. ומבאר רבי יהושע בן לוי את דבריו, שְׁפִיכוּת דָּמִים מצאנו לה כפרה לכלל ישראל בְּהבאת עֶגְלָה עֲרוּפָה [אך הרוצח עצמו אינו מתכפר בהבאת העגלה, שהרי אף אם כבר הביאו את העגלה, ואחר כך נמצא הרוצח, הורגים אותו (ר"ן)]. וְלָשׁוֹן הָרָע מצאנו לו כפרה בִּקְטֹרֶת, דְּתָנִי – שהרי כך שנה רַבִּי חִיָּיא בברייתא, לָמַדְנוּ בִּקְטֹרֶת שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי מחלוקת קרח ועדתו, בשעה שהחל הנגף בעם אמר משה רבינו לאהרן הכהן להקטיר קטרת, 'וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם' (במדבר יז, יב), וְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – וכך שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, עַל מַה הַקְּטֹרֶת מְכַפֶּרֶת, עַל מַעֲשֶׂה לָשׁוֹן הָרָע, לפי שכך אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא מַעֲשֶׂה חֲשַׁאי, והיינו הקטרת הקטורת, הנעשית בשקט, שהרי בשעת הקטרת הקטורת פורשים כל הכהנים ויוצאים אפילו מהמקום שבין האולם והמזבח, וכל שכן מההיכל עצמו, וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֶׂה חֲשַׁאי – על לשון הרע, הנאמר בחשאי. מסיימת הגמרא את קושייתה, קַשְׁיָא – קשה הסתירה משְׁפִיכוּת דָּמִים אַשְׁפִיכוּת דָּמִים, שבברייתא הקודמת התבאר שהכתנת שבבגדי הכהן הגדול מכפרת לישראל על כך, ואילו כאן מבואר שעגלה ערופה מכפרת. וקַּשְׁיָא לָשׁוֹן הָרָע אַלָשׁוֹן הָרָע, שבברייתא הקודמת התבאר שהמעיל מכפר על עוון זה, ואילו בברייתא זו מבואר שהקטורת מכפרת על כך.

מתרצת הגמרא, שְׁפִיכוּת דָּמִים אַשְׁפִיכוּת דָּמִים לֹא קַּשְׁיָא – אין סתירה בין הברייתות לגבי שפיכות דמים, כיון דהָא – הברייתא האומרת שהכתנת מכפרת על שפיכות דמים, עוסקת באופן דְּיָדִיעַ מַאן קַטְלֵיהּ – שידוע מי הרוצח, וְהָא – והברייתא האחרת, האומרת שעגלה ערופה מכפרת לישראל על עוון זה שנמצא ביניהם, עוסקת באופן דְּלֹא יְדִיעַ מַאן קַטְלֵיהּ – שלא ידוע מי הרגו.

תמהה הגמרא, אִי דְּיָדִיעַ מַאן קַטְלֵיהּ – אם ידוע מי הרגו, הרי בַּר קְטָלָא הוּא – חייב מיתה הוא, וכל זמן שאין הורגים אותו, אין כפרה גם לכל ישראל, שנאמר (במדבר לה לג) 'וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ', ואם כן כיצד ניתן לומר שהכתנת מכפרת על כך. מתרצת הגמרא, מדובר באופן שידוע שהרגו בְּמֵזִיד, ולכן צריך הוא כפרה, וְלֹא אָתְרוּ בֵּיהּ – אך לא היתרו בו, ולכן אינו נהרג בבית דין.

מסיימת הגמרא את התירוץ, לָשׁוֹן הָרָע אַלָשׁוֹן הָרָע נַמֵי לֹא קַּשְׁיָא – אף הסתירה בין הברייתות בענין לשון הרע אינה קשה, כיון דהָא – הברייתא האומרת שהקטורת מכפרת על לשון הרע, היינו בלשון הרע שנאמר בְּצִנְעָא – בסתר, וכמו שאמרה הברייתא שלשון הרע והקטורת הם מעשים שבחשאי, והָא – ואילו הברייתא האומרת שהמעיל מכפר על לשון הרע, עוסקת בלשון הרע שנאמר בְּפַרְהֶסְיָא, וכלשון הברייתא, שלשון הרע והמעיל הם 'מעשה שבקול'.

מימרא נוספת בענין חומר עוון לשון הרע: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַה – מדוע נִשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע משאר טמאים, שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה עָלָיו 'בָּדָד יֵשֵׁב' (ויקרא יג, מו), ומשתלח חוץ לשלשה מחנות, [ושאר טמאים משתלחים רק חוץ למחנה אחד, או שני מחנות], כך אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא – אדם זה, על ידי הלשון הרע שדיבר הִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וּבֵין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְפִיכָךְ יהא עונשו מידה כנגד מידה, 'בָּדָד יֵשֵׁב'.

מימרא נוספת: וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַה נִשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה שיָבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים לְטָהֳרָתוֹ (שם יד, ד), ולא מצאנו קרבן זה אצל שאר טמאים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה פָּטִיט – אדם זה חטא בעבירה של פטפוט, שדיבר לשון הרע, לְפִיכָךְ יָבִיא קָרְבָּן פָּטִיט – קרבן המפטפט, והם הציפורים, שמצייצות תמיד.