מסכת שבת, פרק ו, משנה ו

משנה ו: יוֹצְאָה בְסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִית הַבָּנוֹת (קְטַנּוֹת) יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין וַאֲפִלּוּ בְקִיסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת וְכָל אָדָם אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהווֶֹה:

משנה ו: יוֹצְאָה אשה בְסֶלַע – מטבע שיש בה צורה, שֶׁעַל הַצִּינִית – שקושרים אותה על מכה שיש בכף הרגל, והיא מסייעת לרפואתה. דרכן היתה לנקב את אוזני הילדות הקטנות כדי לשים בהן עגילים, כשתגדלנה, ובינתיים היו מניחים באותם חורים חוטים או קיסמים, כדי שלא יסתם החור, הַבָּנוֹת (קְטַנּוֹת), יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין שבאוזניהן, וַאֲפִלּוּ בְקִיסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן, הניתנים כדי שלא ייסתמו הנקבים. עַרְבִיּוֹת – נשים יהודיות הגרות בארצות ערב, יוֹצְאוֹת כשפניהן רְעוּלוֹת, כדרכן. וּמָדִיּוֹת – נשים יהודיות הגרות בארץ מדי, יוצאות כשהן פְּרוּפוֹת – עטופות בבגד גדול ורחב, ששפתו האחת תלויה כנגד הצואר, ובשפתו השניה כורכים אבן או אגוז, וקושרת בו את הרצועה [כעין כפתור ולולאה]. מסיימת המשנה, וְאף כָל אָדָם רשאי לצאת כך, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהווֶֹה, ולכן נקטו דוגמא של ערביות ומדיות, שהיתה דרכן להתלבש כך.