מסכת שבת, פרק ו, שיעור 128

גמרא

שנינו במשנה, הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ. פוסק הרי"ף: וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, שאסור לקיטע לצאת בקב שלו לרשות הרבים.

עוד שנינו, לוקטמין טהורים, ואין יוצאים בהם בשבת. מבררת הגמרא, מַאי – מה הם 'לוּקְטְמִין'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, חֲמְרָא דְּאַכַּפָּא – חמור של ליצנים, כמין חמור מעץ שהליצנים עושים, ונראה כאילו רוכבים עליו. רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר, 'קִשְׁרֵי' – כמין מקלות ארוכים שקושרים לרגליים, והולכים בהם במקום שיש טיט. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּעוּלָּא אָמַר, 'פְּרָאמֵי' (פֵּרוּשׁ 'פְּרָאמֵי' דָּבָר שֶׁנּוֹתְּנִין עַל הַפֶּה, שֶׁלֹּא יִנָּתֵז מִמֶּנּוּ הָרֹק). ו'פראמי' היינו כמין מסכה שעושים כדי לשחוק עם התינוקות ולהפחידם. ובכל אלו אסור לצאת בשבת, כיון שאינם מלבוש אלא משא, ואינם מקבלים טומאה כיון שאין הם כלי או בגד.

אגב האמור במשנה לעיל, שלא רק הערביות יוצאות רעולות והמדיות פרופות, אלא אף כל אדם, מביא הרי"ף ברייתא (המובאת במסכת נדרים נה:) בענין דומה: גָּרְסִינָן [-למדנו] בְּפֶרֶק הַנּוֹדֵר מִן הַיֶּרֶק, תַּנְיָא – שנינו בברייתא, יוֹצְאִים – מותר לאדם לצאת בשבת כשהוא עטוף בְּשַׂק עָבֶה, וּבְסָגוֹס עָבֶה – מין בד עבה וגס יותר מהשק, וּבִירִיעָה וּבַחֲמִילָה, וכל אלו אינם בגדים ממש אלא שמתעטפים בהם כדי להגן על הגוף מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, ואין בכך משום איסור הוצאה בשבת, לפי שמתעטפים בהם דרך מלבוש. מביאה הגמרא (שם) ברייתא נוספת באותו ענין: הָרוֹעִים – רועי צאן, יוֹצְאִין כשהם לבושים בְּשַׂקִּים, שדרכן בכך. מוסיפה הברייתא, וְלֹא הָרוֹעִים בִּלְבָד אָמְרוּ שרשאים לצאת כך, אֶלָּא כָּל אָדָם רשאי לצאת כך בשבת, מאחר וזהו דרך מלבוש אצל הרועים, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה – בדבר הרגיל להיות, ודרך הרועים לצאת כך. וְתַנְיָא בְּתוֹסֵפְתָּא, אֲבָל לֹא יצא אדם בשבת בְּתֵבָה וְלֹא בְּקֻפָּה וְלֹא בְּמַחְצֶלֶת, מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים – כדי להגן על עצמו מהגשם, כיון שדברים אלו אינם מלבוש כלל, והרי זה טלטול משא ברשות הרבים.

וְעוֹד תַּנְיָא בְּתוֹסֵפְתָּא, יוֹצְאִין בשבת בְּמוֹךְ – פיסת צמר וּבַסְּפוֹג שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, אף שאינם עשויים לרפואה אלא כדי שלא תישרט המכה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרוֹךְ עֲלֵיהֶן חוּט אוֹ מְשִׁיחָה, שכיון שאין זה צורך המכה כל כך, יש חשש שלא יקפיד האדם שלא ישמט החוט, ויבא לטלטלו ברשות הרבים (מאירי) [ויש מפרשים שהטעם הוא כיון שהחוט חשוב ואינו בטל לתחבושת (ביאור הגר"א)]. יוֹצְאִין בִּקְלִפַּת הַשּׁוּם וּבִקְלִפַּת הַבָּצָל שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, המשמשים לרפואה, וְאִם נָפַל לֹא יַחֲזִיר, כיון שדבר זה נחשב כרפואה, ואסרוה חכמים בשבת מחשש שיבא לשחוק סממנים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִתֵּן רטיה לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, כשלא היתה מונחת שם קודם השבת. יוֹצְאִין בָּאֶגֶד – בתחבושת קשורה שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, וְקוֹשְׁרוֹ וּמַתִּירוֹ בְּשַׁבָּת [בקשר שאינו של קיימא], אִסְפְּלָנִית – תחבושת שיש בה תרופה לפצע, שֶׁפֵּרְשָׁה בשבת מִן הָאֶגֶד – מהקשירה שעל גבי המכה, מַחֲזִירָהּ עִם הָאֶגֶד – מותר להחזירה לתוך הקשירה [ואין זה נחשב כריפוי בשבת, מאחר והיתה שם הרטיה מערב שבת, ולא פירשה לגמרי. ואין חוששים שמתוך החוזק של הקשירה יבא לידי איסור ממרח, כיון שאין זה ודאי, וגם אינו מתכוון לכך (ב"ח סי' שכח)]. יוֹצְאִין – מותר לצאת בשבת לרשות הרבים בְּאִסְפְּלָנִית וּבִמְלוּגְמָא וּבִרְטִיָּה – מיני תחבושות שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְאִם נָפַל מעל גבי המכה, לֹא יַחֲזִיר למקומו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִתֵּן לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, כיון שכל אלו רפואות הן, ואסרו חכמים להשתמש ברפואות בשבת, גזירה משום שחיקת סממנים. מוסיף הרי"ף, וְהַאי דְּקָתָּנֵי – ודין זה שאמרו בתוספתא, שאִם נָפַל לֹא יַחֲזִיר, הֲוֵינָן בָּהּ – נשאנו ונתנו בדין זה בַּגְּמָרָא דְּעֵירוּבִין (קב:), והסקנו, הֲלָכָה, מַחֲזִירִין רְטִיָּה בְּשַׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ, כיון שלא גזרו שם איסורי שבת דרבנן, אבל בשאר מקומות אסור להחזיר רטיה, וְתַמָּן בָּרֵירְנָא לָהּ – ושם ביררנו דין זה [ומסקנת הרי"ף להלכה שאם נפלה הרטיה על גבי קרקע, אסור להחזירה למקומה. ואם נפלה על גבי כלי, מותר].