מסכת שבת, פרק טז, שיעור 177

אָמַר לֵיהּ רֵישׁ גָלוּתָא לְרַב הַמְנוּנָא, מַאי דִּכְתִיב – לגבי איזה יום נאמר 'לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד' (ישעיה נח, יג), שהרי כבר נאמר קודם לכן 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג', ומשמע ש'לקדוש ה' מכובד' זהו יום אחר. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב המנונא, זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶּׁאֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, אָמְרָה תּוֹרָה כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה.

הגמרא ממשיכה לדרוש את אותו פסוק בישעיה (שם) בו נאמר לשון 'וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ', ומביאה בזה הגמרא מחלוקת, 'וְכִבַּדְתּוֹ', רַב אָמַר, לְהַקְדִּים – שיש להקדים את זמן הסעודה בשבת מזמנה בימות החול. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, לְאַחֵר – שיש לאחר את זמן הסעודה, וזהו כבודה שיהיו רעבים ויתאוו לאכול. אָמְרוּ לֵיהּ דְבֵי רַבִּי יַנַּאי לְרַב פָּפָּא – שאלו בני ביתו של רבי ינאי את רב פפא, כְּגוֹן אֲנַן – אנשים כמונו, דִּשְׁכִיחַ לָן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בִּשְׂרָא וַחֲמְרָא – שמצוי לנו בכל יום בשר ויין, בְּמַאי נְיַיְקְרִינֵיהּ – במה נכבד את השבת יותר מימות החול. אָמַר לְהוּ – השיב להם רב פפא, נִישַׁנְיֵיהּ – יש לכם לשנות את זמן האכילה של סעודת הבוקר, אִי רְגִילִיתוּ לְאַקְדּוֹמֵי – אם אתם רגילים לאכול בימות החול בשעה מוקדמת, אַחֲרִיתוּ – תאחרו ותאכלו בשעה מאוחרת. וְאִי רְגִילִיתוּ לְאַחוּרֵי – ואם אתם רגילים לאכול בשעה מאוחרת, אַקְדִּימוּ.

הגמרא מביאה מעשים בענין חשיבות סעודות השבת: רַב שֵׁשֶׁת, שהיה סומא, לא רצה לעכב את התלמידים בשיעורו ביום השבת, וכיון שהם לא היו אומרים לו שהגיע הזמן לסיים את השיעור, בְּקַיְיטָא – בקיץ, מוֹתִיב לְהוּ לְרַבָּנָן הֵיכָא דְּמָטֵי שִׁמְשָׁא – היה מושיב את התלמידים במקום שהשמש מגיעה לשם בזמן הסעודה, בְּסִיתְוָא – ובחורף, מוֹתִיב לְהוּ הֵיכָא דְּמָטֵי טוּלָא – היה מושיבם במקום שיש צל, כִּי הֵיכִי דְּלוּקְמָן הֵיְיא – כדי שיקומו מהר לסעודתם. רַבִּי זֵירָא, הֲוָה מְהַדֵּר אַזוּגֵּי דְּרַבָּנָן – היה מחזר אחרי זוגות של תלמידי חכמים שהיו עוסקים בדברי תורה בזמן סעודת שבת, וְאָמַר לְהוּ, בְּמָטוּתָא מִינַיְיכוּ דְּלֹא תַחְלוּנֵיהּ – בבקשה ממכם אל תנהגו בשבת מנהג של יום חול, לבטל עונג שבת שבסעודה.

אָמַר רַב, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שאמר כן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲפִילוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת [-בליל שבת], צָרִיךְ לוֹמַר 'וַיְכֻלּוּ', בשעת התפילה או לאחריה [ואנו אומרים גם בתפילה עצמה וגם לאחר התפילה], שבכך אנו מזכירים שבחו של הקדוש ברוך הוא, ושבחה של השבת, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא, כָּל הָאוֹמֵר 'וַיְכוּלוּ' כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל ערבית של ליל שבת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, א) 'וַיְכוּלוּ', וכיון שנכתבה תיבה זו בכתיב חסר, 'וַיְכֻלּוּ', יש לדרוש כך, אַל תִּקְרֵי 'וַיְכוּלוּ', אֶלָּא יש לקרוא זאת כאילו נאמר 'וַיְכַלּוּ', לשון רבים, שאף האומרים כן בליל שבת נעשים כביכול 'שותפים' במעשה בראשית.

אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא, הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב [-בליל] שַׁבָּת, וְאוֹמֵר וַיְכוּלוּ בתפילתו, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְּלַוִין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ 'וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר' (ישעיה ו, ז).

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי יוֹסִי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד מלאך טוֹב וְאֶחָד מלאך רַע, וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמָצָא נֵר דָּלוּק, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ, וּמִטָּה מוּצַעַת להסב עליה לאכילת הסעודה, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר 'יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיֶה לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ', וּמַלְאָךְ רַע אוֹמֵר בְּעַל כָּרְחוֹ 'אָמֵן'. וְאִם לַאו, מַלְאַךְ רַע אוֹמֵר 'יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיֶה לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ', וּמַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר בְּעַל כָּרְחוֹ 'אָמֵן'.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לסעודת הלילה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת.

הגמרא מביאה עתה כמה מימרות בענין אכילת סעודה רביעית במוצאי שבת ל'מלוה מלכה': אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, לסעודת 'מלוה מלכה', כיון שכבוד השבת הוא ללוותה בצאתה באכילת סעודה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת.

שתיית חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מְלוּגְמָא – רפואה היא. אכילת פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מְלוּגְמָא – רפואה היא.

רַבִּי אַבָּהוּ, הָווּ עָבְדִין לֵיהּ עִיגְלָא תִּילְתָא בְּאַפּוּקֵי שַׁבָּתָא – היו שוחטים ומכינים לו עגל משולש [שלישי לאמו, שהוא משובח] כל מוצאי שבת, הֲוָה אָכִיל מִינֵּיהּ כּוּלְיְתָא – והיה אוכל ממנו רק כליה אחת. כִּי גָּדַל אֲבִימֵי בְּרֵיהּ – כאשר גדל אבימי, בנו של רבי אבהו, אָמַר לֵיהּ לְאֲבוּהָ – אמר לאביו, רבי אבהו, לָמָּה לָךְ לְאַפְסוּדֵי כּוּלֵּי הַאי – לשם מה אתה מפסיד כל שבוע עגל שלם בשביל כליה אחת, נִשְׁבּוֹק עַד מַעֲלֵי שַׁבָּתָא – נשאיר כליה אחת מהעגל הנשחט לכבוד שבת, ותאכלנו במוצאי שבת. עשה רבי אבהו כעצתו, שַׁבְקֵיהּ – השאיר כליה מהעגל של שבת למוצאי שבת, וְאָתָא אַרְיָא וְאַכְלֵיהּ – ובא אריה ואכל את אותו עגל שהיה צריך להישחט במוצאי שבת, כיון שאין זה כבודה שתהא הסעודה עשויה ממאכלים שנשארו משבת, אלא יש להכין לכבודה מאכלים חדשים.

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, אֵין הַדְּלֵיקָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חִלּוּל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, כז) 'וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא [וגו'] וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא תִכְבֶּה'. מַאי – ומה כוונת הפסוק בלשון 'וְלֹא תִכְבֶּה'. אָמַר רַב נַחְמָן, שתוצת האש בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְכַבּוֹתָהּ, והיינו בשבת, שאסור לכבות את האש.