מסכת שבת, פרק יג, שיעור 158

חכמים אסרו להשתמש ברפואות בשבת, מחשש שיבא האדם לשחוק סממנים, אמנם התירו לעשות כן באופן שאין ניכר שעושה זאת לרפואה. הגמרא מביאה עתה כמה מימרות בענין זה: נתינת יַיִן לְתוֹךְ הָעַיִן, על ידי שהאדם פותח ועוצם את עיניו במהירות, כדי שיכנס היין לתוך העין, אָסוּר, כיון שניכר הדבר שעושה זאת לרפואה. נתינת יין עַל גַּב הָעַיִן, מבחוץ, מֻתָּר, כיון שנראה רק כרוחץ את עיניו, ולא ניכר שעושה כן לרפואה. וְרֹק תָּפֵל – רוק של הבוקר, קודם שאכל האדם דבר מה, שהוא חזק ומרפא, אֲפִילוּ עַל גַּב הָעַיִן אָסוּר, כיון שניכר שנותנו שם לרפואה, שאין דרך לרחוץ בו את העין. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.

אָמַר מַר עוּקְבָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, שׁוֹרֶה אָדָם במים קִילוֹרִין – מין רפואה לעין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְנוֹתֵן עַל גַּב עֵינָיו בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לאיסור. והטעם, כיון שהרואה זאת סובר שהוא רוחץ במים רגילים, ואילו לגבי האדם עצמו גם כן לא אסרו, כיון ששראם במים מערב שבת הרי יש לו היכר בכך ששינה את אופן נתינת הקילורין מימות החול, ולא יבא לטעות ולשחוק סממנים בשבת. מספרת הגמרא, אמורא ששמו בַּר לִיוָאִי, הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּמַר עוּקְבָא – היה עומד לפני מר עוקבא, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עָמִיץ וּפָתַח – ראה מר עוקבא שבר ליואי עוצם ופותח את עיניו, והבין שעושה כן כדי שתיכנס רפואה לעיניו, אָמַר לֵיהּ מר עוקבא, כּוּלֵּי הַאי – כל זאת, כלומר, פעולה כזו המוכיחה שהכוונה לרפואה, לֹא שָׁרוּ רַבָּנָן – לא התירו חכמים בנתינת יין, וְלֹא שָׁרָא מַר שְׁמוּאֵל – ולא התיר מר שמואל בקילורין השרויים במים מערב שבת, אלא התירו רק להניח על גב העין, ללא סגירתן ופתיחתן של העיניים במהירות, שניכר הדבר שעושה כן לרפואה.

אגב ענין נתינת קילורין לעיניים מביאה הגמרא דברי אגדה בעניינים אלו: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה, טוֹבָה ומועילה לרפואת העיניים טִפַּת צוֹנֵן שאדם רוחץ את עיניו בשַׁחֲרִית, וּרְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּמים חַמִּין בעַרְבִית [שאף דבר זה מועיל לעיניים], מִכָּל קִילוֹרִין – רפואות עיניים שֶׁבָּעוֹלָם.

וְהוּא [-רבי יהודה] הָיָה אוֹמֵר, קודם שנטל האדם את ידיו שלש פעמים בשחרית, בקומו משנתו, יָד המושטת לָעַיִן, מוטב לה שתִּקָצֵץ, כיון שרוח רעה שורה על היד, ואם נוגע האדם בעין, עשוי הדבר להביאו לידי עיוורון. יָד המושטת לַחֹטֶם, תִּקָצֵץ. יָד לַפֶּה, תִּקָצֵץ. יָד לְחִיסוּדָה – מקום הקזת דם, תִּקָצֵץ. יָד לָאַמָּה, תִּקָצֵץ [ומלבד הסכנה שיש בנגיעה קודם הנטילה, הדבר אסור אף לאחר נטילת ידים, כיון שהנגיעה באותו מקום מביאה את האדם לידי קרי (ראשונים)]. יָד לְפִי טַבַּעַת, תִּקָצֵץ. יָד לַגִּיגִית [של שיכר] תִּקָצֵץ. והטעם בכל זה, כיון שיָד המושטת לאוזן, קודם נטילת ידים, מַחֲרֶשֶׁת. יָד המושטת לעין, מְסַמֵּאת. יָד המושטת לפה או לחוטם קודם נטילת ידים, מַעְלָה פּוֹלִיפוּס – גורמת לריח רע מהפה או מהחוטם.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת נדה, בענין האיסור לגעת באמה, מחשש לקרי: תְּנַן הָתָם – שנינו במשנה שם, בְּמסכת נִדָּה (יג.), כָּל הַיָּד הַמַּרְבָּה לִבְדּוֹק, בַּנָּשִׁים – אשה הבודקת תמיד אם ראתה דם ונטמאה, הרי היא מְשֻׁבַּחַת. בַּאֲנָשִׁים – אדם המרבה לבדוק אם יצא ממנו קרי, תִּקָצֵץ ידו. שואלת הגמרא, מַאי שְׁנָא נָשִׁים וּמַאי שְׁנָא אֲנָשִׁים – מה החילוק בין נשים לאנשים בענין זה. נָשִׁים, דְּלָאו בְּנוֹת הַרְגָּשָׁה נִינְהוּ – שאין הנגיעה באותו מקום גורמת להם הרהורים, מְשֻׁבַּחַת, שמתוך כך שהיא בודקת תמיד, יודעת היא מיד אם נטמאת. אבל אֲנָשִׁים, דִּבְנֵי הַרְגָּשָׁה נִינְהוּ, והנגיעה באותו מקום גורמת להם הרהור והוצאת זרע לבטלה, תִּקָצֵץ.

מקשה הגמרא, אִי הָכִי – אם כן, שזהו טעם האיסור, מַאי אִרְיָא – מדוע נקטה המשנה לשון 'מַרְבָּה', ומשמע שרק ריבוי הנגיעה באותו מקום אסור, והרי אין הדבר כן, אלא אֲפִילוּ לֹא מַרְבָּה נַמִּי, אלא אפילו נגיעה אחת גם כן אסורה. מתרצת הגמרא, כִּי קָתָּנֵי – מה שנקטה המשנה לשון מַרְבָּה, אֲ'נָשִׁים' – היינו לגבי נשים, שבהם משובחת היא הבודקת את עצמה הרבה, אבל לגבי אנשים, הדבר אסור תמיד, ואפילו פעם אחת.

תָּנָא – שנינו בברייתא, בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר האיסור על האיש לבדוק באמתו, לְעִנְיָן שִׁכְבַת זֶרַע, אֲבָל לְעִנְיָן זוֹב, שיציאת הזיבה, שזהו מין חולי, אינה על ידי הרגשה בגוף, ואין בכך חשש הרהור, ואף צריך הוא למנות את מנין ראיותיו כדי לדעת אם הוא טמא טומאת זיבה והאם התחייב בהבאת קרבן, אַף בָּאֲנָשִׁים הִיא מְשֻׁבַּחַת. וַאֲפִילוּ לְעִנְיָן שִׁכְבַת זֶרַע נַמִּי – גם כן, אִם בָּא לִבְדּוֹק בְּחֶרֶס אוֹ בִּצְרוֹר, שהם קשים ואינם מחממים, בּוֹדֵק. וּמַטְלִית עָבָה, קשה היא ואינה מחממת, והֲרֵי הִיא כְּחֶרֶס, שמותר לבדוק בה.