מסכת שבת, פרק יח, שיעור 194

גַּרְסִינָן – למדנו בְּפֶרֶק קַמָּא דְּבֵיצָה (יב:), הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת – מפריד את הגרעינים מתוך הקש מֵעֶרֶב שַׁבָּת, ועדיין הם מעורבים יחד, לְמָחָר, בשבת, מְנַפֵּחַ עַל יַד עַל יַד – מפרידם מעט מעט, וְאוֹכֵל מיד [שהרי אסור לברור לצורך אכילה שלאחר זמן], אֲבָל לֹא יפרידם בְּקָנוֹן וְלֹא בְּתַמְחוּי, שהם כלים המיוחדים לברירה. וּמַסְקָנָא – והסיקה שם הגמרא, אִם בָּא לִמְלוֹל בְּשַׁבָּת, כלומר שלא מלל מערב שבת אלא עדיין האוכל והפסולת מחוברין, הֵיכִי מוֹלֵל – באיזה אופן מותר למלול בשבת, אַבַּיֵּי מִשְׁמֵיהּ [-משמו] דְרַב יוֹסֵף אָמַר, חֲדָא חֲדָא – אצבע אחת על חברתה, כלומר בין האגודל לאצבע. וְרַב אִיוָא מִשְׁמֵיהּ דְרַב יוֹסֵף אָמַר, חֲדָא אַתַּרְתֵּי – אצבע על שתי אצבעות, כלומר, בין האגודל לשתי האצבעות הסמוכות לו. רָבָא אָמַר, כֵּיוָן דְּקָא מְשַׁנֵּי – מאחר והוא מולל דרך שינוי, אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי – מותר אפילו בכל האצבעות.

מוסיפה הגמרא, וּכְשֶׁהוּא מְנַפֵּחַ את מה שמלל בערב שבת, או בשבת בדרך שינוי המותרת, מְנַפֵּחַ בְּיָדוֹ אַחַת, ולא בשתי ידיו, וַאפילו בְכָל כּוֹחוֹ.

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרָבָא, שרשאי למלול בשבת בכל אצבעותיו, דְּקַיְימֵי רַבָּנָן כְּוָתֵיהּ – כיון שדברי חכמים שבברייתא לעיל הם כדבריו, דְּאָמְרֵי – שהרי אמרו חכמים שימלול בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו, ומשמע שרשאי לעשות כן בכל אצבעותיו.

מבררת הגמרא מה הם מיני התבלינים שהוזכרו לעיל, מַאי 'אֲמִינְתָּא', נִינְיָא. ומה היא 'סִיאָה', אָמַר רַב יְהוּדָה, סַנְתְּרֵי. 'אֵזוֹב', היינו אַבְרָתָא. 'קוֹרָנִית', חָשֵׁי.

מוסיף הרי"ף ופוסק: וְלֵית הִלְכְתָא – ואין הלכה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שהובא בברייתא לעיל, הסובר שחבילה הראויה למאכל בהמה וניטלת בשתי ידים אסורה בטלטול בשבת, כיון דְקַיְימָא לָן כִּסְתָם מַתְנִיתין, ומבואר במשנתנו שמותר לטלטל חבילות אלו, ומשמע שזהו אף בחבילה הניטלת בשתי ידים.

הגמרא דנה עתה בענין בשר שאינו עומד לאכילה, האם הוא מוקצה בשבת: אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, בָּשָׂר חַי, שאינו מבושל, אך הוא מלוח, מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, כיון שבשר זה ראוי לאכילה כמות שהוא, חי. בָּשָׂר תָּפוּחַ – מקולקל וסרוח, שאינו ראוי אפילו לאכילת כלב, רַב הוּנָא אָמַר, מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בַּשַּׁבָּת, כיון שהוא סובר כרבי שמעון, שאין איסור בטלטול מוקצה זה, וְרַב חִסְדָּא אָמַר, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ, כיון שהוא סובר שיש בזה איסור מוקצה, כיון שאין הבשר ראוי אפילו לכלבים ומקצה אותם האדם מדעתו לגמרי.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא, כיון דְרַב חִסְדָּא תַּלְמִיד הָיָה לִפְנֵי רַב הוּנָא, ואין הלכה כתלמיד בפני הרב. וְעוֹד, דְרַב הוּנָא קָאֵי – סובר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְקַיְימָא לָן כְּוָתֵיהּ – שאנו פוסקים להלכה כמותו במחלוקת זו. וְעוֹד, תַּנְיָא דִמְסַיֵּיעַ לֵיהּ – יש ברייתא המסייעת לו, דְּתָּנוּ רַבָּנָן – שכך שנו חכמים בברייתא, מְטַלְטְלִין אֶת הָעֲצָמוֹת בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַאֲכָל לִכְלָבִים. ומטלטלין בָּשָׂר תָּפוּחַ, אף שאינו ראוי לכלבים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַאֲכָל לְחַיָּה. מַיִם מְגוּלִים, שאסורים בשתיה מחשש שהטיל בהם נחש ארס, מותרים בטלטול מִפְּנֵי שֶׁהֵם רְאוּיִים לְחָתוּל, שאינו ניזוק מארס הנחש [שהרי הוא אוכל אפילו נחשים ממש]. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מים מגולים, אף שאינם מוקצה, אָסוּר לַשְׁהוֹתָם כלל בבית, אפילו בימות החול, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, שמא ישתה מהם אדם.

ברייתא נוספת בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, דָּג מָלִיחַ, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בשבת, אף שאינו מבושל, כיון שניתן לאוכלו כך, מחמת מלחו. דָּג תָּפֵל, שאינו ראוי לכלום, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ [ואף שהוא ראוי לכלבים, אין דעת האדם ליתנו לכלבים, אלא לבשלו או לצלותו לאחר השבת לצורך עצמו]. בָּשָׂר חַי, בֵּין מָלִיחַ בֵּין שֶׁאֵינוֹ מָלִיחַ, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, כיון שניתן לאוכלו כמות שהוא [אף שלא נמלח ולא הוצא דמו, כל זמן שלא פרש הדם מתוך הבשר אין איסור באכילתו. ובבישול הדם עובר ממקום למקום, ולכן אסור לבשלו ללא מליחה].

שנינו במשנה, 'כּוֹפִין אֶת הַסַּל לפני האפרוחים' וכו'. הגמרא מביאה מימרא בענין הסיוע לבהמה בשבת: אָמַר רַב יְהוּדָה, בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם בְּשַׁבָּת, והרי היא מוקצה ואסור להרימה בידים, מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָלְתָה מעצמה, עָלְתָה, ואין בכך איסור. וְאַף עַל גַב דְּקָא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ, כלומר, מבטל הוא את האפשרות להשתמש בכרים וכסתות אלו בשבת זו, מאחר וכל זמן שהבהמה עומדת עליהם אינו יכול ליטלם, ויתכן שתישאר לעמוד עליהם כל השבת, וכלי שהיה מוכן לשימוש האדם אסור לבטלו מאפשרות שימוש זה [ומבואר בראשונים שטעם האיסור הוא משום שנחשב כ'סותר' וכאילו קלקל את הכלי, או שנחשב הדבר כאילו חיברוהו למקומו, והרי זה דומה למלאכת 'בונה' בשבת]. ומבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך שהתירו לבטל כלי מהיכנו לצורך סיוע לבהמה, ומבארת הגמרא, כיון שאיסור בִּיטּוּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ הוא מדְּרַבָּנָן, וְאילו מניעת צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים היא מצוה דְּאוֹרַיְיתָא, וְאָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וְדָחֵי דְּרַבָּנָן – ובאה מצוה דאורייתא ודוחה איסור דרבנן. מוסיפה הגמרא ואומרת, וְדין זה, שמותר לבטל כלי מהיכנו לצורך העלאת הבהמה מאמת המים, הַנֵּי מִילֵי דְּלָא אֶפְשָׁר לְמֶעְבַּד לַהּ פַּרְנָסָה הָתָם בִּמְקוֹמָהּ – זהו דוקא באופן שאי אפשר למנוע את צערה על ידי שיתן לה מזונות במקומה, כגון שהמים עצמם מצערים אותה, אֲבָל אֶפְשָׁר לְמֶעְבַּד לַהּ – אבל אם אפשר למנוע את צערה על ידי שיתן לה מזונות במקומה, עוֹשֶׂה לָהּ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמָהּ, וְדַיּוֹ, ולא יבטל כלי מהיכנו עבור זה.