מסכת שבת, פרק יט, שיעור 207

משנה

אחר שהתבאר שעיקר מצוות מילה בזמנה דוחה את השבת, מבארת משנתנו אילו חלקים ממעשה המילה דוחים את השבת: וְאֵלּוּ הֵן צִיצִין – חוטי עור של הערלה הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה, שאם אינו מתקנם הרי זה כאילו לא מל, ומותר לתקנם אפילו בשבת, גם אם כבר סילק ידו מהמילה, בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הָעֲטָרָה – אם נשאר מעור הערלה בשיעור שמכסה את רוב היקף או רוב גובה העטרה, ואִם הָיָה כֹּהֵן ולא הסירו עור זה, אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, כדין כהן שאינו מהול [אמנם ציצין שאינם מעכבים את המילה, אף שיש לתקנם, מכל מקום בשבת עצמה לאחר שסילק ידו מהמילה, אסור לחזור ולתקנם].

וְאִם הָיָה הנימול בַעַל בָּשָׂר, ואף אחרי המילה גדל העור ונראה כאילו הוא מכסה את רוב העטרה, מְתַקְּנוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן, שלא ייראה כאינו מהול [אך מעיקר דין התורה כיון שנימול כדין פעם אחת, אין צריך לחזור ולמולו].

מָל וְלֹא פָרַע אֶת עור הַמִּילָה, כְּאִלּוּ לֹא מָל כלל, וצריך לחזור ולמול כדין.

גמרא

שנינו במשנה, 'ואלו הן ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את רוב העטרה'. אָמַר רַבִּי אָבִין, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, לא רק בשר החופה את רוב היקף העטרה נחשב כציצין המעכבין את המילה, אלא אף בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב גּוֹבְהָה שֶׁל עֲטָרָה, במקום אחד, גם כן מעכב, וחוזרים עליו אפילו בשבת. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.

הגמרא מביאה מימרא נוספת בענין ציצין המעכבים את המילה: אָמַר שְׁמוּאֵל, קָטָן הַמְסֻרְבָּל בְּבָּשָׂר – שבשרו שמן ועב, ואחר המילה אין ניכר שנימול, רוֹאִין אוֹתוֹ – בודקים אותו כך, כָּל זְמַן שֶׁמִתְקַשֶׁה, ועל ידי כך מתפשט בשרו וְנִרְאָה מָהוּל, אֵינוֹ צָרִיךְ לחזור ולָמוּל. וְאִם לַאו, שאף בזמן קישוי אינו נראה כמהול, צָרִיךְ לָמוּל. בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא – בברייתא שנינו נוסח אחר, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, קָטָן הַמְסֻרְבָּל בְּבָּשָׂר, רוֹאִין אוֹתוֹ – בודקים אותו, כָּל זְמַן שֶׁמִתְקַשֶׁה וְאֵינוֹ נִרְאָה מָהוּל, צָרִיךְ לְמוּלוֹ. וְאִם לַאו, שהוא נראה מהול, אֵין צָרִיךְ לְמוּלוֹ.

מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק בין הנוסח שאמר שמואל לבין הנוסח של הברייתא, ומבארת הגמרא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק ביניהם הוא באופן שנִרְאָה וְאֵינוֹ נִרְאָה – אין נראה בבירור שהוא מהול, לדעת שמואל רק כשנראה בבירור שהוא מהול אין צורך למולו, ולכן אם אין נראה בבירור שהוא מהול, יש לחזור ולמולו. ואילו לפי הברייתא כל זמן שאין נראה בבירור שאינו מהול, אין צריך לחזור ולמולו.

שנינו במשנה, 'מָל וְלֹא פָּרַע וְכוּ' כאילו לא מל'. הגמרא מביאה את נוסח ברכות הברית: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמָּל אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָנּוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָנוּ עַל הַמִּילָה', אֲבִי הַבֵּן אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָנּוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ', וְהָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים 'כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לִבְרִית כָּךְ תַּכְנִיסֵהוּ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים', וְהַמְּבָרֵךְ אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן [-וזהו יצחק, שקודם שנולד כבר ציוה ה' את אברהם למולו, וקרוי 'ידיד' על שם 'יחידך אשר אהבת' (ר"ן), ויש אומרים שהכונה לאברהם שנאמר בו 'מה לידידי בביתי' (תוספות)], וְחֹק בִּשְׁאֵרוֹ [-בבשרו] שָׂם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ, עַל כֵּן בִּשְׂכָר זוֹ אֵל חַי חֶלְקֵנוּ, צוּרֵנוּ צַוֵּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵינוּ מִשַּׁחַת [-מהגיהנם], לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׁם בִּבְשָׂרֵנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' כּוֹרֵת הַבְּרִית' [ניקדנו את נוסח הברכה כדעת הרמב"ם, שהלשון היא לשון בקשה על העתיד, 'צַוֵּה להציל ידידות שארינו משחת', אמנם לדעת רב האי גאון הניקוד הוא בלשון שבח על העבר 'צִוָּה להציל ידידות שארינו משחת'].

הַמָּל אֶת הַגֵּרִים אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָנּוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָנוּ לָמוּל אֶת הַגֵּרִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית' וְכוּ' [-כלומר, מסיים את הברכה כנוסח שיובא להלן, לגבי מילת העבדים]. והטעם שתיקנו נוסח זה של 'להטיף מהם דם ברית', לפי שיש גרים המתגיירים כשהם כבר מהולים, ואין מלים אותם שוב אלא רק מטיפים מהם דם ברית, ולכן תיקנו נוסח זה בכל הגרים הנימולים.

הַמָּל אֶת הָעֲבָדִים הכנעניים, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָנּוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָנוּ לָמוּל אֶת הָעֲבָדִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית, שֶׁאִלְמָלֵא דַּם בְּרִית לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג, כה) אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שַׂמְתִּי, בָּרוּךְ אַתָּה ה' כּוֹרֵת הַבְּרִית'.

מוסיף הרי"ף דין הנוהג בדרך כלל במילת גרים ועבדים, שהם נימולים בגדלותם: וּמַאן דְּמָהַל גֵר וְעֶבֶד – והמל גר או עבד, כשהם גדולים, נִיכְסֵי עֶרְוָה – יכסה את ערוותם קודם שיברך, וְנִיבְרִיךְ – ויברך עַל הַמִּילָה, וְהָדַר לִימְהוֹל – ואחר כך יגלה ערוותם וימול, וּבָתַר דְּמָהִיל – ואחרי שמל אותם לִיבְרִיךְ ברכת 'לָמוּל אֶת הַגֵּרִים' וכו', כנוסח שהובא לעיל.