מסכת שבת, פרק כב, שיעור 221

פרק זה עוסק בענינים שונים השייכים להכנת המאכלים ושמירתם בשבת. והמשנה הראשונה מבארת את האופן המותר להציל משקה מתוך חבית שנשברה בשבת.

משנה

חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בשבת, והמשקה שבתוכה זב מתוכה לאיבוד, ואין לו כלי אחד גדול שיכול להציל לתוכו את כל המשקה שבה, אסרו חכמים להציל את כל תכולתה בכלים רבים, מחשש שמתוך בהילותו יבא לתקן את החבית, אלא מַצִּילִין מִמֶּנָּה רק מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת הנצרך לשבת, ולא יותר. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם, וכל אחד רשאי להציל לעצמו מזון שלש סעודות, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג – ובתנאי שלא יציל את המשקה על ידי ספיגתו בספוג, ובגמרא יבואר הטעם.

דין נוסף, אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּירוֹת בשבת כדי לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, וְאפילו אִם יָצְאוּ המשקים מֵעַצְמָן, אֲסוּרִין, מחשש שיבא האדם לסחוט בידים. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אִם לָאוֹכְלִין – אם אותם פירות היו מיועדים לאכילה, משקה הַיּוֹצֵא מֵהֶן בשבת מֻתָּר באכילה, כיון שאין חשש שיבא לסוחטם, שהרי רצונו לקיימם לאכילה. וְאִם לְמַשְׁקִין – אך אם אותם פירות היו כנוסים כדי לסוחטם למשקה, אף משקה הַיּוֹצֵא מֵהֶן מעצמו בשבת, אָסוּר, כיון שיש חשש שיבא לסוחטם בידים.

חַלּוֹת דְבַשׁ שֶׁרִיסְקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן – וזב הדבש מאליו במשך השבת, אֲסוּרִין – אסור לאכול את אותו דבש בשבת, מחשש שיבא לרסק בשבת. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, כיון שהם כבר מרוסקים מערב שבת, והדבש זב מעצמו.

גמרא

שנינו במשנה, חבית שנשברה, מצילין ממנה מזון שלש סעודות. תָּאנָא – שנינו בברייתא, וּבִלְבַד [-ובתנאי] שֶׁלֹּא יִסְפֹּג בְּחבית של יַיִן שנשברה ואף באופן שאין בכך משום איסור סחיטה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְטַפֵּחַ בְּשֶׁמֶן – שלא יטביל ידו בשמן ויקנח את השמן שנדבק בידו בכלי אחר, והטעם, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל [וזהו הטעם במשנתנו שלא יספוג, ואף באופן שיש לספוג בית יד ואינו בא לידי סחיטה, אסור להשתמש בו כדי להציל את היין, כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול].

הגמרא מביאה איסור נוסף שטעמו הוא כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נִתְפַּזְּרוּ לוֹ לאדם פֵּירוֹת בַּחֲצֵרוֹ, מְלַקֵּט עַל יָד עַל יָד – מלקט אחד אחד בידו וְאוֹכֵל, אֲבָל לֹא יִתֵּן את הפירות שהוא אוסף לֹא לְתוֹךְ הַסַּל, וְלֹא לְתוֹךְ הַקֻּפָּה, והטעם לכך, כדי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל. [יש אומרים שמדובר באופן שהתפזרו לו הפירות, אחד הנה ואחד הנה, שדרך אסיפתן ממקומות מפוזרים נראית כמעשה יום חול, אבל אם נפלו לו כולם במקום אחד, רשאי לאוספם (ר"ן בשם רבינו יונה). ויש אומרים שהאיסור הוא כיון שיכול להגיע על ידי אסיפת הפירות למלאכת 'מעמר', שענינה איסוף פירות מהקרקע ודיבוקם יחד].

שנינו במשנה, אֵין סוֹחֲטִין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן אסורין. רבי יהודה אומר, אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהן אסור. אָמַר (רב פפא) [רַבָּה], אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּשְׁאָר מִינֵי פֵּירוֹת, מלבד זיתים וענבים, שאם הם כנוסים למאכל, מותר לשתות משקה שזב מהם בשבת. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים, שאף אם הם כנוסים למאכל, משקה הזב מהם בשבת אסור, כיון שבדרך כלל משתמשים בהם למשקה, ואף אדם זה שחשב לאוכלם, לאחר שיראה משקה זב מהם וישתה ממנו, יתכן שיחזור בו ויסחטם.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אַבָּא – שאל רבי ירמיה את רבי אבא, אִם כֵּן, כדברי שמואל, שלא נחלקו בזיתים וענבים ואף לא בשאר פירות, בְּמַאי פְּלִיגֵי – במה נחלקו רבי יהודה וחכמים שבמשנתנו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי אבא, לְכִי תִשְׁכַּח – תמצא את הדבר, לאחר שתעיין בו. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מִסְתַּבְּרָא – מסתבר לומר שבְּתּוּתִים וְרִמּוֹנִים פְּלִיגֵי – נחלקו רבי יהודה וחכמים, שפירות אלו יש בני אדם שמשתמשים בהם למשקה, ולכן אסרו חכמים את המשקה שזב מהם בשבת. אבל שאר פירות אין משתמשים בהם כלל למשקה, ואף חכמים מודים שמותר לשתות את המשקה שזב מהם בשבת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בִּשְׁאָר פֵּירוֹת, שאינם עומדים כלל למשקה [וכפי שהתבאר אף חכמים מודים לו בזה].