מסכת שבת, פרק כ, שיעור 211

'תּוֹרָה' מַאי הִיא – מה היא המימרא שאמר רב בענין התורה, דְּאָמַר רַב, עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת הקללות (דברים כח, נט) 'וְהִפְלָא ה' אֶת מַכּוֹתֶךָ', ולשון 'הַפְלָאָה' זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הִיא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ישעיה כט, יד) 'לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר', הרי שאמר הנביא לשון 'הפלאה' על איבוד החכמה, הֱוֵי אוֹמֵר, אף לשון הַפְלָאָה שבספר דברים, זוֹ תּוֹרָה, שעתידה להשתכח מישראל [ובגמרא הובאה מחלוקת תנאים, האם אכן תשתכח, או שהכוונה רק שלא תימצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד].

הגמרא ממשיכה לדון בענין עשיית אהל בשבת: שָׁלְחוּ לֵיהּ בְּנֵי בַּשְׁכַּר לְלֵוִי – בני המקום ששמו 'בַּשְׁכַּר' [ומקום זה היה בחוץ לארץ], שלחו שלש שאלות ללוי, כִּילָה מַאי – האם מותר לפרוס כילה בשבת, או שיש בכך משום עשיית אהל, כְּשׁוּתָּא בְּכַרְמָא מַהוּ – ירק ששמו 'כשותא' הגדל בכרם, האם דינו כירק, ויש בזה משום איסור כלאי הכרם, או שדינו כעץ, ואין בו איסור כלאיים. מֵת בְּיוֹם טוֹב מַהוּ, האם מותר לקוברו. עַד דְּאָזֵיל שְׁלִיחָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּלֵוִי – עד שהלך השליח עם שאלות אלו, נפטר לוי. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב מְנַשְׁיָא, אִי חַכִּימַת – אם חכם אתה, ויודע מה להשיב להם, שְׁלַח לְהוּ – שלח להם תשובות לשאלותיהם.

שָׁלַח לְהוּ – שלח להם רב מנשיא תשובות אלו, על שאלתם הראשונה השיב, חָזַרְנוּ עַל כָּל צְדָדֵי כִּילָה, וְלֹא מָּצִינוּ לָהּ צַד הֶיתֵּר, אלא לעולם אסור לפרוס כילה בשבת. תמהה הגמרא, וְלִישְׁלַח לְהוּ כִּדְּרָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל – מדוע לא שלח להם את התירו של רמי בר יחזקאל האמור לעיל, שאם כרך על הכילה חוט או משיחה מותר לנטותה בשבת. מתרצת הגמרא, לְפִי שֶׁבני אותו מקום אֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה, ואם יאמר להם צד היתר, יבואו להקל יותר.

ועל שאלתם השניה השיב, כְּשׁוּתָּא בְּכַּרְמָא, עִרְבּוּבְיָא – הרי זה עירוב האסור מטעם כלאיים. תמהה הגמרא, וְלִישְׁלַח לְהוּ כְּרַבִּי טַרְפוֹן, (דתנן) [דְּתַנְיָא] – שכך שנינו בברייתא, כְּשׁוּתָּא, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין הוא אוסר משום כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם, כיון שדינו כעץ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ בכך איסור כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם, כיון שדינו כירק, וְהטעם שהיה לו לשלוח להם את היתרו של רבי טרפון אף שחכמים חולקים עליו, כיון דקַיְימָא לָן – מקובל בידינו כלל זה, כָּל הַמֵּקֵל בָּאָרֶץ – בארץ ישראל, בהלכות התלויות בארץ, כגון כלאיים, אף הוא יחיד החולק על המרובים, מכל מקום הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כיון שאיסור כלאיים בחוץ לארץ הוא מדרבנן, ומקילים בו. מתרצת הגמרא, אף כאן הטעם שלא שלח להם כן הוא לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה, ויבואו להקל יותר ממה שהורה להם.

ועל שאלתם השלישית שלח להם, מֵת בְּיוֹם טוֹב, לֹא יִתְעַסְקוּן בֵּיהּ – לא יתעסקו בו לקוברו כלל בו ביום, לֹא יְהוּדָאִין וְלֹא אַרְמָאִין – לא יהודים ולא גויים, לֹא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְלֹא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, ואף שיום טוב שני הוא מדרבנן. תמהה הגמרא גם על תשובה זו, וְהָאָמַר רָבָא, מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, יִתְעַסְּקוּ בּוֹ עֲמָמִים – יקברוהו גויים, מֵת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, שהוא מדרבנן וקל יותר, יִתְעַסְּקוּ בּוֹ אפילו יִשְׂרָאֵל לקוברו, וַאֲפִילוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שחומרתו של היום השני גדולה יותר מסתם יום טוב שני, מכל מקום מותר לקוברו על ידי יהודים, ומוסיפה הגמרא מה היא חומרת יום טוב שני של ראש השנה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה – בשונה מדין ביצה שנולדה ביום טוב, שמותרת ביום טוב שני של שאר ימים טובים, ואסורה ביום טוב שני של ראש השנה, אך לגבי קבורה אין חילוק זה, ואף ביום טוב שני של ראש השנה מותר לקוברו על ידי יהודים. מתרצת הגמרא, אף הלכה זו לא רצה רב מנשיא לשלוח להם, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה, ויבואו להקל יותר מהדין.

אגב הדין האמור לעיל, לגבי פרישת כילה שיש בה רצועות, מביאה הגמרא מימרא בענין יציאה לרשות הרבים בכילה זו, משום טלטול ברשות הרבים: אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב חֲמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, מִתְעַטֵּף אָדָם בְּכִילָּה וְכִּיסְכַסֵיהּ – רשאי אדם להתעטף דרך מלבוש בכילה שיש בה רצועות, וְיוֹצֵא בָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ משום טלטול הרצועות, לפי שהן בטלות לכילה. מקשה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה דין זה מִדינו דְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא, הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ לרשות הרבים בְּשַׁבָּת, חַיָיב חַטָּאת על טלטול חוטי הציצית הפסולים, ובמה שונים חוטים אלו מרצועות הכילה.

מתרצת הגמרא, צִיצִית לְגַבֵּי טַלִּית, חֲשִׁיבֵי וְלֹא בָּטְלֵי – ציציות הטלית, אף שהן פסולות, הרי עומדות הן לתיקון, ויש להם חשיבות בפני עצמן ואינן בטלות לבגד, ולכן יש איסור בטלטולן ברשות הרבים. אבל הַנֵי – רצועות אלו של הכילה, לֹא חֲשִׁיבֵי – אין להם חשיבות בפני עצמן, וּבָטְלֵי – והרי הן בטלות לכילה, וכיון שמוציא את הכילה דרך מלבוש, באופן המותר, אין איסור בכך שיוצאים גם אותן רצועות.