מסכת שבת, פרק כ, שיעור 213

גמרא

הגמרא מביאה ממשיכה את הנידון של המשנה, בענין סינון משקים בשבת, ומבארת מתי הדבר מותר: אָמַר זְעִירִי, נוֹתֵן אָדָם יַיִן צָלוּל – מסונן מהשמרים שבו, וְכן מַיִם צְלוּלִין, לְתוֹךְ הַמְשַׁמֶּרֶת [-המסננת] בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לאיסור ברירה, כיון שרוב האנשים שותים משקים אלו כך, מותר לסננם בשבת כדי שיהיו יותר צלולים. אֲבָל יין או מים עַכוּרִין, שאינם מסוננים כלל, לֹא – אסור לסננם בשבת. וְאִם הָיָה בֵּין הַגִּתּוֹת – אם היה זה בזמן שדורכים את היין בגת, שֶׁעֲדַיִין הַיַּיִן תּוֹסֵס וְאֵינוֹ צָלוּל, וְגַם (הוא) [אֵינוֹ] עֲכוּר, הרי כל היין עם השמרים שבו נחשבים כדבר אחד, ולא כשני דברים המעורבים זה בזה, ולכן טוֹרֵד – מערב חָבִית יֵינָהּ וּשְׁמָרֶיהָ יחד וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמְשַׁמֶּרֶת בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ משום בורר, כיון שאיסור זה הוא רק בשני דברים מעורבים, וכאן נחשב הכל כדבר אחד (רמב"ם ור"ן).

שנינו במשנה, 'וּמְסַנְנִין אֶת הַיַּיִן בְּסוּדָרִין' [והיינו ביין צלול, שמותר לחזור ולסננו בשבת]. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָיא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה גּוּמָא – המסנן יין בשבת צריך לשנות מהדרך שהוא עושה בימות החול, ולכן לא יעשה בסודר גומא שדרכה זב היין ויורד לתוך הכלי.

עוד שנינו במשנה לגבי סינון היין, 'וּבִכְפִיפָה מִצְרִית', והיינו סל של נצרים, שמכניסו לתוך כלי ריק, וכששופך לתוך הסל את היין זורם היין מהסל לכלי ומסתנן דרך הנקבים. אָמַר רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ את הכפיפה המצרית מִקַרְקָעִיתוֹ שֶׁל כְּלִי שיעור טֶפַח, כיון שבכך נראה כעושה אהל, ששיעורו טפח.

אָמַר רַבָּה, הַאי פַּרְוַנְקָא אַפּוּמָא דְּכּוּבָּא – מטלית זו, שמניחים על פי חבית יין, כּוּלָהּ, אָסִיר – לפרוס את המטלית על כל החבית, אסור, משום שנראה הדבר כעשיית אהל [ומדובר שאין החבית מלאה, אלא יש אויר טפח בין הכיסוי לבין היין (ר"ן)]. אַפַּלְגָא דְּכּוּבָּא – אבל לפורסה על חצי מפי החבית, שָׁרִי – מותר, שאין זה נראה כאהל [ואף שמותר לכסות את הכלים ואין בזה משום עשיית אהל, שונה הדין בחבית, שהיא רחבה מאד, ודומה הדבר לאהל (תוספות ור"ן). ויש מפרשים משום שנראית מטלית זו כמשמרת, אבל כשהיא מונחת על חצי החבית אין היא נראית כמשמרת (ראב"ד)]. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'פַּרְוַנְקָא', מַטְלִית.

אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא לִיהַדֵיק אִינִישׁ צְבָאתָא אַפּוּמָא דְּכּוּזְנַיְתָא – כלי קטן ששואבים בו יין מהחבית ומוזגים לכוס, ושמו 'כוזנייתא', לא יהדק אדם בפיו קיסמים וקשים בשבת, מִשּׁוּם דְּמִחְזֵי כִּמְשַׁמֶרֶת – כיון שנראה הדבר כסינון יין במסננת, שהרי הקיסמים הללו מעכבים את הלכלוך מלצאת [אך אין זה משמרת ממש, שהרי אין קיסמים אלו מעכבים את השמרים, שהם דקים יותר (ר"ן)].

מביאה הגמרא מעשה, ממנו יש ללמוד את הדין באופן ברירה נוסף: דְבֵי [-בביתו של] רַב פָּפָּא, שָׁפוּ שִׁיכְרָא מִמָנָּא לְמָנָּא {בצבאתא} – היו שופכים שיכר מכלי לכלי בנחת ולאט, כדי שישארו השמרים בכלי הקודם. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא, הָא אִיכָּא נִיצוֹצוֹת – והרי יש את הטיפות האחרונות, שאותם יש לשפוך בזהירות רבה כדי שלא תיפול עמהם הפסולת שבתחתית הכלי, והרי זה מוכיח שכוונתו לברור את השיכר מהפסולת, ומדוע הדבר מותר. השיב לו רבינא, נִיצוֹצוֹת בֵּי רַב פָּפָּא לֹא חֲשִׁיבֵי – טיפות אלו לא היו חשובות בביתו של רב פפא, כיון שהיתה מלאכתו בעשיית שיכר, וכשנשפך רוב השיכר לכלי השני, היו משליכים את השארית עם הפסולת, ובשפיכה הראשונה כשאין הפסולת ניכרת אינו נחשב כבורר, ולכן היה הדבר מותר.

שנינו במשנה, וְנוֹתְנִין בֵּיצָה בִּמְסַנֶּנֶת של חרדל. מבארת הגמרא את טעם ההיתר: תָּנִי [-שנה] יַעֲקֹב קָרְחָה, לְפִי שֶּׁאֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ אֶלָּא לְגַוֵון – כיון שאין מערבים את החלמון בחרדל אלא כדי שיהיה לו צבע נאה ולזה אינו צריך אלא את החלמון, אבל אין החלבון נחשב אצלו כפסולת, ולכן אינו נחשב בורר.

אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, חַרְדָּל שֶׁלָּשׁוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר – בשבת, כשבא לערבו במים או ביין, אָמַר רַב, מְמָחוֹ בְּיָד דווקא, וְאֵין מְמָחוֹ בִּכְלִי, כדי לשנות מדרך עשייתו בחול, ובחול עושים כן בכלי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מְמָחוֹ בִּכְלִי דווקא, וְאֵין מְמָחוֹ בְּיָד, כיון שלדעת שמואל הדרך בחול היא למחותו ביד, והשינוי בשבת הוא כשממחים אותו בכלי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין ביד ובין בכלי, אָסוּר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין ביד ובין בכלי, מֻתָּר.

אָמַר מַר זוּטְרָא, לֵית הִלְכְתָא כְּכָל הַנֵי שְׁמַעְתָּתָא – אין הלכה ככל אותם שיטות שהוזכרו [כלומר אין הלכה כרוב שיטות אלו, אלא כרבי יוחנן (תוספות כתובות נד. ד"ה לית)], אֶלָּא כִּי הָא דְּאִתְּמַר – אלא כמו מימרא זו ששנינו, חַרְדָּל שֶׁלָּשׁוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר מְמָחוֹ בֵּין בְּיָד בֵּין בִּכְלִי, וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ, וְלֹא יִטְרֹף – לא יכה בכח לערבבם, אֶלָּא מְעָרֵב בנחת. דין נוסף, מין ירק ששמו שָׁחֲלָיִים, שֶׁשְּׁחָקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר נוֹתֵן לְתוֹכָן שֶׁמֶן וְחוֹמֶץ, וּמַמְשִׁיךְ לְתוֹכָן אַמִיתָא – ונותן לתוכם צמח ששמו 'אמיתא' [-נענע], וְלֹא יִטְרֹף בכח, אֶלָּא מְעָרֵב בנחת. שׁוּם שֶׁרִיסְקוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר נוֹתֵן לְתוֹכוֹ פוּל וּגְרִיסִין [-נותן את השום לתוך הפול והגריסין (רמב"ם)], וְלֹא יִשְׁחוֹק – אף שהשום כבר מרוסק לא ימשיך לשוחקו יותר בשבת, אֶלָּא מְעָרֵב אותו כמו שהוא, וּמַמְשִׁיךְ אַמִיתָא לְתוֹכָהּ. מבארת הגמרא, מַאי – מה הוא 'אַמִיתָא', נִינִיָא – נענע. אָמַר אַבַּיֵּי, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד ממימרא זו, הַאי נִינִיָא מְעַלְּיָא לְתַּחְלִי – שצמח זה ששמו ניניא, משבח הוא את אותם שחליים, כשמערבים אותם יחד.