משנה ה: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְמַשְׁכְּנִין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אִם שָׁקְלוּ מְקַבְּלִין מִיָּדָן, הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁשָּׁקְלוּ, אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן, וְאֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן קִנֵּי זָבִין וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. (אֲבָל) נְדָרִים וּנְדָבוֹת מְקַבְּלִין מִיָּדָן. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב מְקַבְּלִין מִיָּדָן כָּל שֶׁאֵין נִדָּר וְנִדָּב, אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן וְכֵן הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ:
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שאֵין מְמַשְׁכְּנִין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, להכריחם לתת מחצית השקל, מכל מקום אִם שָׁקְלוּ – נתנו מרצונם מחצית השקל, מְקַבְּלִין מִיָּדָן, כיון שבודאי יגמרו בדעתם לתת את הכסף לצורך הציבור, וניתן להקריב מהם את קרבנות הציבור. אבל הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁשָּׁקְלוּ, אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן, כיון שאין סומכים עליהם שימסרו את תרומתם לציבור כראוי.

וְאֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן – מיד הגויים קִנֵּי זָבִין וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. (אֲבָל) נְדָרִים וּנְדָבוֹת – קרבנות שנדרו הגויים או התנדבו להביא, מְקַבְּלִין מִיָּדָן. זֶה הַכְּלָל, כָּל קרבן שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב – שיכול אדם להביאו מרצונו, ואינו חייב בהבאתו, מְקַבְּלִין מִיָּדָן – מיד הגויים, אבל כָּל שֶׁאֵין נִדָּר וְנִדָּב, אלא הוא קרבן חובה על אדם מישראל,  אֵין מְקַבְּלִין אותו מִיָּדָן של הגויים. וְכֵן הוּא [-דין זה] מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר בשעה שבאו הכותים ורצו לסייע ליהודים בבניית המקדש, אמר להם ישראל 'לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ', כלומר, אין לכם לסייע בידינו בבניית בית המקדש.