מסכת תענית – פרק ראשון

הגמרא מבררת את אופן בקשת הגשמים במקומות שמחוץ לארץ ישראל, הזקוקים לגשמים בחודשי הקיץ: שָׁלְחוּ לֵיהּ – שלחו שאלה זו בְּנֵי העיר נִינְוֵה לְרַבִּי, כְּגוֹן אֲנָן – אנשים כמותינו, הגרים במקום כזה, דִּצְרִיכִינָן לְמִטְרָא – שאנו זקוקים לגשמים בכל ימות השנה, וַאֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, כִּיחִידִים דָּמִינָן – האם אנו נחשבים כ'יחידים' הזקוקים לברכה מסוימת, שאינה צורך הציבור, וּממילא יש לנו להזכיר בקשה זו של ירידת הגשמים בְ'שׁוֹמֵעַ תְפִלָּה', כשאר בקשות פרטיות. אוֹ כְּצִבּוּר דָּמִינָן – או שאנו נחשבים כציבור הזקוק לגשם, וּממילא יש לנו לבקש על כך בְבִרְכַּת הַשָּׁנִים, כנוסח שתיקנו חכמים 'ותן טל ומטר לברכה'. שָׁלַח לְהוּ – שלח להם רבי תשובה, כִּיחִידִים דָּמִיתוּ – נחשבים אתם כיחידים לענין זה, וְעליכם להזכיר את בקשת הגשמים בְשׁוֹמֵעַ תְפִלָּה. פוסקת הגמרא: וְכֵן הֲלָכָה, שציבור מסוים הזקוק לגשמים בזמן שבכל העולם אין זקוקים לכך, מבקשים ב'שומע תפילה'.

שנינו במשנה, 'בְּשֵׁנִי, מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה'. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, בתענית שהיא בְּיום שֵׁנִי בשבוע, מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה, והיינו לְעֵת עֶרֶב, וּבַחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין את החנויות כָּל הַיּוֹם, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. מוסיפה הברייתא, אם יֵשׁ לוֹ לבעל החנות שְׁנֵי פְּתָחִים, פּוֹתֵחַ אֶחָד וְנוֹעֵל אֶחָד, כהיכר לכך שזהו יום תענית, וְאִם יֵשׁ אִיצְטַבָּא לִפְנִים – אם יש לבעל החנות כסא כנגד הפתח, שבאופן זה אין ניכר כל כך שפתוח לרשות הרבים, פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ, ואפילו שיש לו שני פתחים, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

משנה

עָבְרוּ גם שבע תעניות אֵלּוּ, וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בַּמַּשָּׂא וּבְמַתָּן, בְּבִנְיָן, וּבִנְטִיעָה, וּבְאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין, וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, ומתנהגים בכל דבר כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם. וְהַיְחִידִים – ותלמידי חכמים חוֹזְרִים וּמִתְעַנִּין עַד שֶׁיֵּצֵא [-שיסתיים] חודש נִיסָן. יָצָא – הסתיים חודש נִיסָן, הרי הַגְּשָׁמִים שיורדים בזמן זה הם סִימַן קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר בדברי שמואל הנביא לישראל, כשרצה להוכיחם שנהגו שלא כהוגן בבקשם להם מלך, 'הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וְגוֹ' וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ', וקציר חיטים הוא לאחר חודש ניסן, ומבואר בפסוק שירידת הגשמים באותו זמן הוא סימן רע.

גמרא

שנינו במשנה, 'ממעטין במשא ומתן ובבנין ובנטיעה'. תַּנָּא – שנינו בברייתא, 'בִּנְיָן' זה האמור במשנה שיש למעט בבנייתו, היינו בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה. 'נְטִיעָה' שיש למעט בה, היינו נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה. ואֵיזֶהוּ בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, זֶה הַבּוֹנֶה בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ – בית לבנו החתן, שיעשה בו את חופתו, וידור בו לאחר נישואיו. אֵי זֶה נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה, זֶה הַנּוֹטֵעַ אַבְרוֹנְקִי שֶׁל מְלָכִים – אילן גדול שעושה צל על הארץ, ונוטעים אותו כדי שיוכל המלך לטייל תחתיו, וזו נטיעה של שמחה.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ד ה"ו) הֲדָא דְּתֵימָא – דין זה שאמרנו, שיש למעט בבנין, היינו בְּבִנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, אֲבָל אִם הָיָה כָּתְלוֹ גּוֹהֶה – נוטה ליפול, סוֹתְרוֹ וּבוֹנֵהוּ.

עוד שנינו במשנה בין שאר הדברים שממעטים בהם, 'וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, חֲבֵרִים – תלמידי חכמים, אֵין בֵּינֵיהֶם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם כלל, בזמן זה של עצירת גשמים. וְעַם הָאָרֶץ שֶׁשָּׁאַל בשלומו של תלמיד חכם, מַחֲזִירִין לוֹ שלום בְּשָׂפָה רָפָה וְכֹבֶד רֹאשׁ. וְהֵן – ותלמידי חכמים מִתְעַטְּפִין וְיוֹשְׁבִים כַּאֲבֵלִים וְכִמְנֻדִּין, עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמַיִם.

הגמרא מביאה עתה דין בענין תפילה בנפילת אפיים: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפּוֹל עַל פָּנָיו בפני הציבור, כשמתפלל עבור הציבור, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנָה מן השמים, כלומר, שהוא בטוח שייענה מן השמים לאחר שיפול על פניו, שאם לא כן יש חשש שיבזו אותו הציבור על כך שלא נענה, כִּיהוֹשֻׁעַ, שנפל על פניו בשעה שנפלו ישראל לפני אנשי העי, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז י) 'קוּם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נוֹפֵל עַל פָּנֶיךָ'. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב הוּנָא, חֲזִינָא לְהוּ לְאַבַּיֵּי וְרָבָא – ראיתי את אביי ורבא, דְכִי נָפְלֵי אַאַפַּיְיהוּ – שכאשר היו נופלים על פניהם, דִּמְצַלּוּ אַצְלוֹיֵי – היו מצדדים עצמם לצד, כדי שלא ליפול על פניהם ממש, ומהטעם שהתבאר, שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אם אינו בטוח שייענה מהשמים.

שנינו במשנה, 'יָצָא נִיסָן, הַגְּשָׁמִים סִימַן קְלָלָה'. שנינו בירושלמי (הלכה כ), אָמַר רַבִּי אַסִּי בַּר אָבִין, הֲדָא דְּתֵימָא – דבר זה שאמרנו, שהגשמים לאחר ניסן הם סימן קללה, היינו בְּאופן שֶׁלֹא יָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים מִכְּבָר, והגשם הראשון הוא בניסן. אֲבָל אִם יָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים מִכְּבָר, אלא שהם ממשיכים לרדת לאחר ניסן, סִימַן בְּרָכָה הֵם.

סְלִיקוּ לְהוּ מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין