פרשת אמור
"כי תבואו אל הארץ… והבאתם את עומר ראשית קצירכם… והניף את העומר לפני ה'" (ויקרא כג י-יא)
מצוות עשה, שנקריב ביום שני של פסח, מלבד קרבן מוסף הקרב בכל ימי הפסח, כבש בן שנתו לעולה, ועומר אחד של שעורים הנקרא 'עומר התנופה', שנאמר 'כי תבואו אל הארץ וגו' והבאתם את עומר ראשית קצירכם וגו' והניף את העומר לפני ה' ממחרת השבת', ואין הכוונה ליום השבת, אלא כתרגום אונקלוס 'מבתר יומא טבא', כלומר, לאחר יום טוב של פסח, וזהו היום השני של פסח, שהרי כל הפרשה עוסקת בחג הפסח.
ואופן הבאת קרבן העומר, היו מביאים שלשה סאים שעורים, ומוציאים מן הכל עשרון אחד שהוא מנופה בשלש עשרה נפה, ולוקחים זה העשרון של סולת השעורים, ובוללים אותו בלוג שמן, ונותנים עליו קומץ לבונה כשאר המנחות, ומניפו הכהן במזרח, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות, ונוטל מהמנחה קומץ ומקטיר, והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.
משרשי המצוה, שנתבונן מתוך המעשה בחסד הגדול שעושה ה' ברוך הוא עם בריותיו, לחדש להם בכל שנה ושנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול בטרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויים לברכה בהכשר מעשינו לפניו, תתברך תבואתנו ויושלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו.
ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון מיועד לזכר הנס הגדול שהוציאנו הקדוש ברוך הוא מעבדות לחרות, ומיגון לשמחה.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, באנשים, ואפילו ישראלים חייבים להשתדל במצוה זו, שהרי שלוחי בית דין יוצאים ועושים כריכות של עומרים בשדות מערב יום טוב לצורך קצירת העומר שנעשית במוצאי יום טוב. אבל מכל מקום עיקר החיוב הוא ההקרבה והתנופה וההגשה והקמיצה וההקטרה, וכל זה נעשה רק בכהנים.
