פרשת בחוקותי
"זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף" (ויקרא כז טז)
מצוות עשה, לדון בדין ערכי שדות, כלומר, המקדיש שדהו, ורצה לפדותו, מצוה עליו שיתן בערך הקצוב בפרשה 'זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף' לכל שני היובל, שהם ארבעים ותשע שנה. ולפי החשבון מכוון יהיה ערך שדה הראוי לזרוע חומר שעורים, סלע ופונדיון לשנה, לפי שהשקל האמור בתורה הוא הנקרא 'סלע' סתם בלשון חכמים, וה'גרה' האמורה בתורה היא המעה בדברי חכמים. והוסיפו חכמים על השקל הנקרא סלע כמו שאמרנו, שתות, וסלע זה שוה ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, והמעה שני פונדיונין, נמצא לכל שנה סלע ופונדיון, שאע"פ שהסלע מ"ח פונדיונין לפי חשבוננו זה, מכל מקום הרוצה ליקח סלע מן השולחני, צריך לתת לו ארבעים ותשעה פונדיונין, כדי שירויח בו השולחני פונדיון אחד, ומאחר שהוא צריך לתת מ"ט פונדיונין, כפי החשבון שיקחם המקדיש מן השולחני מחשבין לו, כיון שלעולם יד הקדש על העליונה.
ואחד המקדיש שדה טובה שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה שאין כמותה לרוע, מעריכין אותה בשיעור זה, שלא רצה הכתוב לחלק בענין זה, והשוה כל הקרקעות לערך אחד.
ואחר שפירשנו השקלים, ראוי שנפרש שיעור ה'חומר' כמה הוא. דע, שה'חומר' הוא מדה אחת שנקראת כור, והכור הוא שני לתכים, והלתך ט"ו סאין, נמצא החומר שלשים סאין, שהן י' איפה, שהאיפה שלש סאין, ידוע הדבר. וכבר ידענו גם כן מדברי רבותינו זכרונם לברכה שמקום שיש בו חמשים אמה על חמשים אמה הוא בית סאה, כלומר שהוא מזרע סאה שעורים, והן אלפיים וחמש מאות אמה בתשבורת (-מרובעות). נמצא שמקום הראוי לזרוע חומר שעורים שהוא שלשים סאין, יש בו חמשה ושבעים אלף אמה בתשבורת.
וכיצד דרך החשבון בערכי שדות, שדה אחוזה חלוק בענינו משדה מקנה, וכשמודדין אותה, אין מודדין בה אלא מקומות הראויים לזריעה. וערכה הוא הקצוב בתורה, זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, כמו שביארנו, בין יפה בין רעה, ומוסיף חומש על הערך הזה הקצוב. וכלל זה יהיה בידך בכל חומש האמור בתורה, שהוא רביע הקרן, כדי שיהא הקרן עם החומש הנוסף עליו הכל חמשה. ואם כל השדה שהקדיש אינה ראויה לזריעה כלל, פודין אותה בשוויה. ואי זו היא נקראת שדה אחוזה, זה שדה שירשה האדם ממורישיו. ושדה מקנה הוא שדה שלקחה אדם משלו, או שזכה בה בשום צד שלא מחמת ירושה.
ודין המקדיש שדה מקנתו, ששמין אותה בשוויה, רואין כמה שוה עד שנת היובל. ואם פדאה המקדיש אינו מוסיף בה חומש, ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים. וכשיגיע היובל תחזור השדה לבעלים שמכרוה, בין שנפדית מיד הגזבר על ידי שום אדם ויוציאה מתחת ידו, בין שלא נפדית ויוצאה מיד הקדש, חוזר לעולם לאשר לו אחוזת הארץ ואינה יוצאה לכהנים, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וזה הקרקע לא היה ללוקח כי אם עד שנת היובל. ולא כן שדה אחוזה, שאם הגיע היובל ולא פדאוה הבעלים מיד הקדש או מיד אחר שקנאה מן ההקדש, הכהנים נותנין את דמיה, לפי שאין הקדש יוצא בלא פדיון, והיא אחוזה להם לעולם, ואותם הדמים שנתנו הכהנים נופלין להקדש בדק הבית.
וכל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה, מכריזין עליה ששים יום, בבוקר ובערב, שזו השעה שהפועלים נכנסין למלאכתן ויוצאין, כדי שישמעו הכל בדבר, ומסמנים את גבולותיה, ואומרים כך היא יפה, ובכך היא נישומת, וכל הרוצה ליקח יבוא ויקח.
ונוהגת באנשים ובנשים, בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה כבר אמרו חכמים שאין מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין, כמו שכתבנו למעלה. ומכל מקום אם עבר והקדיש קרקע עכשיו לבדק הבית, אפשר ליה בתקנה כדברי שמואל, שמחללו על שוה פרוטה או יותר ומשליכם לים המלח, ואם אינו רוצה בתקנה זו, נראה ודאי שיש לו להעריכו כמשפט שכתבנו ומשליך הדמים לים המלח, כדי שלא יהיו למכשול לו או לבניו, מוטב יאבדו ואל יכשלו בהם בני אדם, משיניחם בקרן זוית לבדק הבית, כי לעתיד לא יחסר ממון לחזק את בית אלקינו.
