פרשת בחוקותי
"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה ב)
מצוות עשה לשלוח טמאים חוץ למחנה שכינה, שנאמר "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", וידוע היה להם במדבר עד היכן גבול מחנה שכינה, וכמו כן לדורות תקרא מחנה שכינה, והיא בכלל מצוה זו בית המקדש וכל העזרה שהיא לפניה. ואמרו בספרי, וישלחו מן המחנה, אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש, ואמרו בפסחים 'ויצא אל מחוץ למחנה, מצות עשה'. ונכפלה מצוה זו במקום אחר, שנאמר 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה', ופירושו 'מחוץ למחנה שכינה'. וכמו כן נכפלה במקום זה בעצמו שחזר ואמר פעם שנית, 'אל מחוץ למחנה תשלחום'. וכבר כתבתי כי בהיכפל האזהרות במצוות, זו הוראה קצת בחומר המצוה, שהשם חפץ בטובת בריותיו, והזהירם וחזר והזהירם עליה, כדרך בני אדם יזהירו זה את זה הרבה פעמים בכל דבר הצריך להם צורך רב. ואם אמנם שמצינו גופי תורה נאמרו ברמז, הכל בטעם נכון.
משרשי המצוה, לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית, ויערבב אותה, ויפריד בינה ובין השכל העליוני השלם, ותהי נפרדת עד אשר תטהר, וכמו שכתוב בענין הטומאה 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', ודרשו חז"ל ונטמטם בם, כלומר שמעיינות השכל מטמטמים בטומאה. על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלהים שם, אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה. והענין הזה יש לדמותו על דרך משל לפלטרין של מלך שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב (אסתר ד', ב') כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק.
מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל שהמצורע שהוא חמור בטומאתו שמטמא באהל חמור גם כן בשלוחו, והוא משתלח חוץ לשלש מחנות דהיינו חוץ לירושלם, וזבין וזבות ונדות ויולדות שאין טומאתם חמורה כל כך, שילוחם חוץ לשתי מחנות, שהן מחנות כהנים ולוים וזהו חוץ להר הבית, וטמא מת שאין טומאתו חמורה כל כך אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת, לפיכך מותר ליכנס בהר הבית. ומה היא החומרא בזבין יותר מטמא מת, שהזב מטמא משכב ומושב אפילו מתחת האבן, מה שאין המת מטמא כן. וטמא מת ובועלי נדות וכל הגוים דרך כלל משלחים אותם מן החיל, אבל טבול יום נכנס לשם. עזרת ישראל ועזרת נשים משלחין ממנה טבול יום אבל לא מחוסר כפורים, ומעזרת ישראל ולפנים אפילו מחוסר כפורים אינו נכנס שם.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בכל זמן, שאפילו בזמן הזה, שהמקדש שמם בעונותינו, אסור להכנס בו טמא.
ועובר על זה ונכנס במקום שאינו רשאי, בעודו טמא באופנים שפירשנו, ביטל עשה, מלבד שעבר על לאו.
