פרשת נשא
"וגילח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו וגו" (במדבר ו יח)
מצוות עשה, שיגלח הנזיר שערו, ויביא קרבנות, כשישלים נזירותו, וכן כשיטמא, שנאמר 'וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד', וכן נאמר בנזיר שנטמא 'וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, וטימא ראש נזרו, וגילח ראשו ביום טהרתו'.
משרשי מצוה זו של גילוח כל השער במלאות ימי הנזירות והבאת הקרבנות, כתבתי בכלל שורש המצוה הקודמת.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל, היכן מגלח שערו, בעזרת נשים. ולשכת נזירים היתה שם, בקרן דרומית מזרחית, ושם מבשלים הנזירים את שלמיהן, ומשליכין שערן לאש. ואם גילח במדינה, יצא, ובכל מקום שמגלח תחת הדוד משליך שערו, ואינו מגלח עד שיהא פתח העזרה פתוח, שנאמר 'פתח אהל מועד', ואין פירוש הכתוב שיגלח כנגד הפתח שבזיון מקדש יהיה בזה.
ועובר על זה ולא גילח, או שגילח בלא תער, או שגילח ושייר שתי שערות, ביטל מצוות עשה. אבל אם שייר שערה אחת לבדה, אין המצוה מתבטלת בשביל שערה אחת. ואפילו גילח ושייר שתי שערות, ואחר כך נשרה אחת מהן מעצמה, אם גילח האחרת, אף על פי ששער אין כאן, שהרי שערה אחת אינה חשובה שער כמו שאמרנו, מצות גילוח יש כאן, לפי שכבר גילח כל ראשו חוץ מן השתים, ונפילת האחת אינה כלום ששערה אחת אינה חשובה לכלום, וכשגילח האחרת הרי השלים גילוחו לגמרי וקיים מצות גילוח. ואף על פי שהתגלחת אינה מעכבת משתות היין ומהטמא כמו שאמרנו, הבאת הקרבנות מעכבת הכל, ואם לא הביאן ביטל עשה זה והוא אסור לשתות יין ולהטמא עד שיביאם, ואף על פי שגילח לא נשלמה המצוה עד שהביא הקרבנות.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, באנשים ובנשים.
