פרשת בהעלותך
"וכי תבואו מלחמה… והרעותם בחצוצרות". "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם" (במדבר י ט-י)
מצוות עשה לתקוע בחצוצרות בבית המקדש בכל יום, בזמן שמקריבים כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם', וכן נאמר 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם'.
ואף על פי שהזהיר הכתוב לתקוע בחצוצרות ביום שמחה ומועד וראש חדש, אין זה בדוקא, אלא בכל יום היו תוקעין בבית המקדש בחצוצרות על הקרבן.
משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבת הקרבן היו צריכים הכהנים לכוון דעתם יפה בענינו, כמו שידוע שהקרבן נפסל במחשבות מסוימות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כוונה גדולה בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, לכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה, לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדולה אל הדברים, כי הטבע מצד עצמו יהיה כישן, וידוע שאין דבר שיעורר את האדם כמו קולות הניגון, וכל שכן קול החצוצרות, שהוא הקול הגדול שבכל כלי הניגון.
ועוד תועלת נמצא בקול החצוצרות, כי בכח הקולות יסיר האדם מליבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ודבר זה ידוע לכל מי שהטה אזן לשמוע החצוצרות וקול שופר בכוונה.
מדיני המצוה, שהחצוצרה היתה נעשית מחתיכה שלמה של כסף כמו שנאמר בתורה, אבל אם עשאוה משאר מיני מתכות – פסולה.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, בכהנים, שעליהם המצוה לתקוע בחצוצרות, וכענין שכתוב בהן במסע המחנות 'ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות'. ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקרבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה, בטלו עשה זה.
