פרשת מסעי
"צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת" (במדבר לה ב)
מצוות עשה שנצטוו ישראל לתת מחלקם לשבט לוי ערים לשבת בהן, מאחר שאין להם חלק בארץ, שנאמר 'צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת'. ונאמר בסוף הפרשה 'כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר'. ומערים אלו של הלויים, היו מהם ערים מיוחדות להיות מקלט לרוצח בשוגג, ואולם, אף אותן שלא היו מיוחדות לכך – היו קולטות את הרוצחים.
שורש המצוה, כי שבט הלוי הוא הנבחר שבין השבטים, ומיוחד ומוכן לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם – כדי לגור בהם, הם ובניהם וטפם וכל חייתם, ומפני גודל מעלתם וכושר פעולתם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה, יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיות אנשי שבט לוי אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישנאו את הרוצח שינצל ויברח אליהם, ולא יגעו בו, ואף אם הרג אחד מאוהביהם או מגואליהם, כיון שלא היתה הריגתו בכוונה אלא בפתע, בלא איבה. ועל השבט הנבחר הזה נאמר 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו', כלומר, שלא יעשו שום דבר בעולם מלבד הנצרך מדרך הישר ועל כיוון האמת, ולא יטה ליבם אחרי אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע יחייב אהבתם, וכל שכן אהבת שאר בני אדם.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויים על אדמתם, והיא מן המצוות המוטלות על הצבור כולם, ויותר מכך מוטלת המצוה על ראשי העם, ולעתיד לבוא לאחר שיירשו וישיבתם בארץ ישראל מיד נקיים מצות עשה זו, במהרה בימינו אמן.
