פרשת מסעי
"והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו…" (במדבר לה כה)
מצוות עשה שנצטוו בית דין של ישראל לשלוח מעירו את האדם ההורג נפש בשגגה, ולהושיבו בערי מקלט, שנאמר 'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו… וישב בה עד מות הכהן הגדול'. וגם ההורג עצמו הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו 'כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול'.
משרשי המצוה, לפי שעוון הרציחה חמור עד מאד, שבה השחתת העולם, ולכן מי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאה תקלה גדולה כזו על ידו ראוי שיצטער עליה צער גלות, ששקול כמעט כצער מיתה, שבגלות זו נפרד האדם מאוהביו ומעיר מולדתו, ושוכן כל ימיו עם בני אדם זרים לו. ועוד יש תיקון העולם במצוה זו, כמו שביאר הכתוב, שינצל על ידי זה מיד גואל הדם, שלא יהרגנו על לא חמס בכפיו, שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, שלא יראו קרובי הנרצח את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה דרכי נועם.
ומדיני המצוה, שישראל שהרג ישראל, או שהרג עבד כנעני או גר תושב (-גוי שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה), הרי הוא גולה מחמתו, וכל שכן עבד שהרג ישראל או גר תושב וכן עבד שהרג עבד או גר תושב.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתם, וסנהדרין של שבעים ואחד יושבים במקומם המוכן להם בירושלים לדון דיני נפשות (ובזמן כזה שסנהדרין יושבת בירושלים, אף בתי דין שבכל עיר ועיר יכולים לדון דיני נפשות, ומחייבים גלות), ואם עברו על זה בית דין שבכל מקום ומקום ולא הגלו הרוצח בשגגה בטלו עשה זה ועונשם גדול מאד, לפי שזו היא סיבה לשפיכות דמים.
