פרשת בהעלותך
"בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו" (במדבר ט יא)
מצוות עשה, שכל מי שלא יכל לעשות פסח ראשון בי"ד בניסן, כגון מחמת טומאה או שהיה בדרך רחוקה, שיעשה 'פסח שני' בי"ד באייר, שנאמר 'בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו'. והורונו חז"ל שכל מי ששגג, או נאנס, או אפילו הזיד ולא הקריב בראשון, מקריב בשני.
משרשי המצוה, לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם, כי אז בעת ההיא עשה עמנו הא-ל ברוך הוא ניסים ונפלאות גדולות, ושינה את טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכולתו בעולם הזה, ואז בעת ההיא האמינו הכל ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה, ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקוע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו המים למקומם, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו ה' בעת ההיא, שכולם התחדשו בהיפך הטבעים. וענין חידוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמינים שהעולם קדמון אין להם תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל, ידוע הדבר, אין להאריך במפורסם. על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל, ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עון שנאנס בחודש הראשון ולא זכה בה עם הקודמים, יעשה אותה בחודש השני. ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים שחייבים לעשות פסח שני.
מדיני המצוה, שבפסח שני מותר שיהיו חמץ ומצה עמו בבית, ואינו נוהג אלא יום אחד, ואין שם יום טוב ואיסור מלאכה, ואין אומרים את ההלל בשעת אכילתו, אך אומרים הלל בשעת הקרבתו, ונאכל צלי עם מצות ומרורים, ודוחה הקרבתו את השבת, ואסור להותיר ממנו לבוקר, ואסור לשבור בו עצם.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, באנשים בתורת חיוב, ובנשים בתורת רשות.
