ספר המדע: הלכות דעות, פרק ב, א-ב
א) חולי הגוף, אחד מסימני מחלתם הוא שהם טועמים את המר ומרגישים כאילו הוא מתוק, וטועמים את המתוק כאילו הוא מר, ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם, ושונא את המאכלות הטובים, כגון הפת והבשר, הכל לפי רוב החולי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאוים ואוהבים את הדעות הרעות, ושונאים הדרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבידה עליהם למאד לפי חליים, וכן ישעיהו אומר באנשים הללו 'הוי, האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר', ועליהם נאמר 'העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חושך'.
ומה היא תקנת חולי הנפשות, ילכו אצל החכמים, שהן רופאי הנפשות, וירפאו את חליים באמצעות הדעות שמלמדין אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה. ואותם בני אדם המכירים בדעות הרעות שלהם, ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם, עליהם אמר שלמה 'חכמה ומוסר אוילים בזו':
ב) וכיצד היא רפואתם של אותם אנשים, מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו באופן הפוך לגמרי, שאפילו אם הוכה וקולל, לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שיתעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב – גאוותן, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזות את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקור גובה הלב ממנו, ואז יחזור לדרך האמצעית, שהוא דרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית, ילך בה כל ימיו. ועל קו זה [-על דרך זו] יעשה בשאר כל הדעות, שאם היה רחוק לקצה האחד, תחילה ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן רב, עד שיחזור בו לדרך הטובה, והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
