ספר המדע: הלכות דעות, פרק ה, א-ב
א) כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו, ובבעילתו, ובעשיית צרכיו, ובדבורו, ובהילוכו, ובמלבושו, ובכלכול דבריו, ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר. כיצד, תלמיד חכם לא יהיה גרגרן [-רעבתן], אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהא רודף למלאת בטנו, כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם, ועליהם מפורש בקבלה הפסוק 'וזריתי פרש על פניכם', ואמרו חכמים בביאור פסוק זה, אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים, והם האומרים 'אכול ושתה כי מחר נמות', וזהו מאכל הרשעים, ושלחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר 'כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'. אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים, ואוכל ממנו כדי חייו, ודיו. הוא שאמר שלמה 'צדיק אוכל לשובע נפשו':
ב) כשהחכם אוכל את המעט הזה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו, על שולחנו. ולא יאכל בחנות, ולא בשוק, אלא מפני צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות. ולא יאכל אצל עמי הארץ, ולא על אותן השלחנות המוזכרות לעיל (ה"א) המלאים קיא צואה, והיינו שולחנם של הרשעים, ולא ירבה סעודותיו בכל מקום, ואפילו עם החכמים. ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ של אנשים הרבה, ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד, כגון סעודת אירוסין ונישואין, והוא – ובתנאי שיהיה זה סעודת אירוסין או נישואין של תלמיד חכם שנשא בת תלמיד חכם, שאז זו סעודת מצוה, והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהן:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
