ספר המדע: הלכות יסודי התורה, פרק ח, ג
הלכות יסודי התורה / פרק שמיני
ג) כיון שהתבאר שאדם הנותן אות או מופת אין הכרח שהוא נביא, ורק מחמת ציווי התורה מפי משה רבינו אנו מאמינים לו ומחזיקים את אותו אדם כנביא, וגם אז איננו יודעים זאת בוודאות אלא הוא רק בחזקת נביא, לפיכך, אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים, ובקש על ידם להכחיש נבואתו של משה רבינו, אין שומעין לו, ואנו יודעין בבאור [-בבירור] שאותן האותות שעשה, בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות, כדי שנערוך ונשווה אותות של זה לאותות של זה, אלא נבואת משה רבינו בעינינו ראינוה, ובאזנינו שמענוה, כמו ששמע הוא, הא למה הדבר דומה, לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו, ואומרים לו אותם העדים שהדבר אינו כמו שראה, שבודאי אינו שומע להן, אלא יודע בודאי שהן עדי שקר, לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת להכחיש את נבואת משה, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך, והואיל ואין אנו מאמינים במופת שנותן הנביא אלא מפני המצות שצונו משה, היאך נקבל מאות זה של אותו אדם שבא להכחיש נבואתו של משה, שראינו וששמענו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
