ספר המדע: הלכות תלמוד תורה, פרק ו, י-יא
י) תלמידי חכמים, אינם יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל מלאכה בבנין וחפירה של מדינה, וכיוצא בהן, כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ. ואין גובין מהן ממון לבנין החומה, ותיקון השערים, ושכר השומרים, וכיוצא בהן, ולא לתשורת המלך – לקניית מתנות למלך, ואין מחייבים אותן ליתן המס, בין מס שהוא קצוב על בני העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש, שנאמר 'גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים'. וכן אם היתה סחורה לתלמיד חכם למכור, מניחים אותו למכור תחלה, ואין מניחים אחד מבני השוק למכור, עד שימכור הוא את כל סחורתו. וכן אם היה לו דין, והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה הממתינים לדיין שידון אותם, מקדימין אותו, ומושיבין אותו, הגם ששאר בעלי הדין צריכים לעמוד:
יא) עון גדול הוא לבזות את החכמים, או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו', כלומר, בוזים את מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה 'אם בחקותי תמאסו', היינו מלמדי חקותי תמאסו. וכל המבזה את החכמים, אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל 'כי דבר ה' בזה':
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
