פסקי הלכות, מסכת ברכות, פרק שמיני (ג)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

יא. אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה מברכין עליו במוצאי שבת, אור שהוקדח מן העצים ומן האבנים מברכין עליו במוצאי שבת שהיא היתה תחלת ברייתו בידי אדם, אבל אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים שאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת, אף על פי שהודלק לחולה או לחיה ביום הכפורים מברכין עליו שהרי שבת מעבירה. (הלכות שבת פרק כט הלכה כז)

יב. כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה במקום שאכל, אכל כשהוא מהלך יושב במקום שפסק ויברך, אכל כשהוא עומד יושב במקומו ויברך, שכח לברך ברכת המזון ונזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו מברך במקום שנזכר, ואם היה מזיד חוזר למקומו ומברך, ואם בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו, וכן אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא ידי חובתו, ולכתחלה לא יברך ברכת המזון ולא ברכה שמעין שלש אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל. (הלכות ברכות פרק ד הלכה א)

יג. אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית או יתר על רביעית, ומביאין בשמים ואוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו ומברך ברכת המזון, ואחר כך מברך על היין, ואח"כ מברך על הבשמים, אם היו הבשמים שמן ערב וכיוצא בו טחו בראש השמש, ואם היה השמש תלמיד חכם טחו בכותל כדי שלא יצא מבושם לשוק. (הלכות ברכות פרק ז הלכה יד)

יד. כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן, ואם היה המברך (עכו"ם או) אפיקורוס או כותי או תינוק המתלמד או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן. (הלכות ברכות פרק א הלכה יג)

טו. כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו. (הלכות ברכות פרק א הלכה טו)

טז. גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו ואח"כ נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. (הלכות ברכות פרק ז הלכה יא)

יז. הביאו להם מים לנטילה כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחלה, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר, ושאר הסועדין נוטלין ידן בסוף זה אחר זה, ואין מכבדין בדבר זה שאין מכבדין בידים מזוהמות ולא בגשרים ולא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה ובשעת כניסה. (הלכות ברכות פרק ז הלכה יב)

יח. כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך, ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר. (הלכות ברכות פרק ו הלכה ב)

יט. נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות רצה נוטל רצה אינו נוטל, ופירות של חולין אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף, וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, מפני זה חייבין ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח, ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחלה מפני שהן טרודים במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה. (הלכות ברכות פרק ו הלכה ג)

כ. מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו, מים ראשונים ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע, ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי כלי, מים ראשונים ניטלין בין בחמי האור בין בצונן, ואחרונים אינן ניטלין בחמין, והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן מפני שאין מעבירין את הזוהמא שאינו יכול לשפשף בהן, אבל היו פושרין נוטלין מהן באחרונה. (הלכות ברכות פרק ו הלכה טז)

כא. מי שאכל גבינה או חלב תחלה מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר, ובמה מקנח פיו בפת או בפירות שלועסן ובולען או פולטן, ובכל מקנחין את הפה חוץ מתמרים או קמח או ירקות שאין אלו מקנחין יפה. (הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כו)

כב. וכל מים שנפסלו משתיית כלב, כגון שהיו מרים או מלוחים או עכורין או ריחן רע עד שלא ישתה מהן הכלב, בכלים פסולין לנטילת ידים ובקרקעות כשרים להטביל, חמי טבריא במקומן מטבילין בהם את הידים אבל אם נטל מהן בכלי או שהפליג מהן אמה למקום אחר אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים מפני שאינן ראויין לשתיית בהמה. (הלכות ברכות פרק ו הלכה ט)

כג. כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו, וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה. (הלכות ברכות פרק ו)

כד. שנים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מברך לעצמו, ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו, ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן, אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. (הלכות ברכות פרק ה הלכה טו)