פסקי הלכות, מסכת גיטין, פרק שלישי (ג) ופרק רביעי (א)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

טו. המביא גט ממקום למקום בארץ ישראל וחלה או נאנס משלחו ביד אחר, וכן השני אם חלה משלחו ביד אחר, ואפילו מאה, ואין צריך עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם, והאחרון שהגיע הגט לידו נותנו לה בפני שנים ותתגרש בו אף על פי שמת השליח הראשון. (גירושין, פ"ז ה"ד)

טז. נתן לו הגט ואמר לו הולך גט זה לאשתי אמר לו השליח איני מכירה אמר לו הבעל תנהו לפלוני הוא מכירה, הרי זה שליח שלא ניתן לגירושין ואינו נותן הגט אלא לפלוני שאמר הבעל ואותו הפלוני הוא שליח הגירושין והוא שמוליכו לה או משלחו ביד אחר אם חלה או נאנס. (גירושין, פ"ט הל"ט)

יז. נתן הגט לשליח ואמר לו לא תתנהו לה עד שלשים יום וחלה או נאנס בתוך השלשים משלחו ביד אחר, שאע"פ שאינו עכשיו שליח לגירושין הואיל ולאחר שלשים יום יהיה שליח גירושין עושה שליח אחר בתוך השלשים יום. (גירושין, פ"ט ה"מ)

יח. התנה עליה שיהיה גט אם לא בא עד שלשים יום למדינה זו והיה בא בדרך בתוך שלשים יום וחלה או עכבו נהר ולא בא עד אחר שלשים יום הרי זה גט אפילו עומד וצווח הריני אנוס, שאין אונס בגיטין, ואף על פי שגילה דעתו שאין רצונו לגרש. (גירושין, פ"ט ה"ח)

יט. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש על אותן המעות מחלקו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מתו הכהן או הלוי או העשיר העני.

כיצד מפריש עליהן מפריש תרומה או מעשר ראשון או מעשר שני מפירותיו ומזכה בהן על ידי אחר לאותו כהן או הלוי או העני שהלוום, ואם היו רגילין ליטול ממנו והוא רגיל שלא יתן אלא להן אינו צריך לזכות על ידי אחר ואחר שמפריש מחשב כמה שוה זה שהפריש ומנכה מן המלוה עד שיפרע כל חובו ומוכר התרומה לכל כהן שירצה ואוכל המעשרות.

כשהוא מחשב מה שוים הפירות שהפריש יש לו לחשב כשער הזול ואינו חושש משום רבית, ואין השביעית משמטת חוב זה, ואם בא בעל הבית לחזור אינו חוזר, אבל אם רצו אלו שלקחו המעות לחזור חוזרין, נתייאשו מהן הבעלים אין מפרישין עליהן שאין מפרישין על האבוד, מת הכהן או הלוי או העני שהלוום אינו יכול להפריש עליהן מחלקן כדרך הזו עד שיטול רשות מן היורשין, והוא שיניח להן קרקע אפילו מלא מחט, אבל אם הניח כספים אין רשות היורש מועלת, ואם הלוום בב"ד ע"מ שיפריש על מעות אלו מחלקם אינו צריך ליטול רשות מן היורשין, העשיר העני אין מפרישין עליו אעפ"י שהלווהו בב"ד זוכה הלה במה שבידו. (מעשר, פ"ז הלכות ה-ז)

כ. המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר ונותן ללוי, מצאן שאבדו הרי זה חושש לכל שהפריש ואינו מעשר ודאי. (מעשר, פ"ז ה"ד)

כא. הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו, שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו וטבל באחד מהן ואין ידוע באיזה מהן טבל ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיוודע שטבל כראוי, וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר בין שהיה המקוה ברה"ר בין שהיה ברה"י כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם, בד"א כשהיתה הטבילה מטומאה חמורה, אבל אם טבל מטומאה קלה כגון שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין או בא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין, הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהן הרי ספיקו טהור כמו שביארנו, ואף על פי שנסתפק לו אם טבל או לא טבל או שנמצא המקוה חסר לאחר זמן וכיוצא בספיקות אלו ה"ז טהור. (מקוואות, פ"י ה"ו)

כב. השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב כל אחד ואחד מהן מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא בשכר עד סוף הזמן, נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהן וזה נוטל חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו, ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיתה בחלוקתה הפסד הרי אלו מוכרין אותה וחולקין את הדמים, היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה יש לכל אחד מהן לעכב שלא יחלוקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה, ואין אחד נוטל מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה אלא אם התנו ביניהם, היה להם חוב אצל אחרים אינו יכול לומר לחבירו לא נחלוק עד שנגבה כל חוב שיש לנו אלא חולקין וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו, היה עליהן חוב לאחר אם אינן אחראין זה לזה חולקין ולכשיגיע זמן החוב לפרעו יתן כל אחד חלקו, ואם הן אחראים כל אחד מהן מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר ויפרעו החוב, ולמה מעכב שהרי חבירו אומר לו הואיל וכל אחד ממנו חייב לשלם כל השטר נשא ונתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן, אמר לו חבירו נחלוק וטול אתה דמים כנגד כל השטר ועשה מהן סחורה לעצמך ותשלם כל השטר בזמנו יש לו לעכב עדיין ולומר לו שמא נפסיד והשנים יותר מרויחין מן האחד. (שלוחין ושותפין, פ"ד ה"ד)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת גיטין, פרק רביעי (א)

א. שליח שנטל הגט וקודם שיגיע ליד האשה חזר הבעל ואמר לו גט ששלחתי עמך בטל הוא, או שקדם ואמר לאשה גט ששלחתי לך בטל הוא, או ששלח שליח אחר לבטלו, או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא, הרי זה בטל ואף על פי שהגיע גט לידה, וכל המבטל בפני אחרים צריך לבטל בפני שנים, ואם אחר שהגיע גט לידה או ליד שליח קבלה אינו יכול לבטלו ואף על פי שחזר בתוך כדי דבור ובטלו הואיל ואחר שהגיע לידה או ליד שליח קבלה או לחצרה בטלו אינו בטל והרי זה גט כשר. (גירושין, פ"ו הט"ז)

ב. באיזה לשונות מבטל הגט, אמר בטל הוא, אי אפשי בו, גט זה לא יועיל, לא יתיר, לא יעזוב, לא ישלח, לא יגרש, יהא כחרש, יהא חרש, הרי הוא כחרש, אם אמר אחד מאלו וכל הדומה להן הרי זה בטלו.

אבל אם אמר גט זה אינו גט, פסול הוא, אינו מועיל, אינו מתיר, אינו משלח, אינו מגרש, חרש הוא, לא אמר כלום, שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן כמי שאומר על דבר האסור שהוא מותר או על הטמא שהוא טהור.

אמר גט זה בטל שמשמעו פעל שעבר כגון חמק עבר הרי זה ספק, לפיכך אם נתגרשה בגט זה הרי היא ספק מגורשת. (גירושין פ"ו הלכות כב-כד)

ג. המקבל את המתנה וזכה בה, ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו, ואמר איני רוצה בה, או איני מקבלה, או הרי היא בטילה, או שאמר מום זה נראה לי בה, לא אמר כלום, וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה, מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאת לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה, אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים. (זכיה ומתנה, פ"ד ה"א)

ד. ראובן שרצה ליתן מאה דינרין לשמעון ושלח לו המאה על ידי לוי, אם אמר לו זכה במאה זוז לשמעון, או תן מאה זוז לשמעון אינו יכול לחזור בו, אבל אם אמר לו הולך מאה זוז לשמעון יכול לחזור בו עד שיגיע המאה ליד שמעון. (זכיה ומתנה פ"ד ה"ד)

ה. השולח גט ביד שליח ובטל הגט הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה, שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות, לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרש הנשבר ואם גירש בו אינה מגורשת, וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם. (גירושין, פ"ו הכ"א)