בפרטי מידת הנקיות
בענין נתינת העצה, אמרו חז"ל על הפסוק "ולפני עור לא תתן מכשול", שאין הכוונה בדוקא לעיור ממש, אלא לפני מי שהוא נחשב כמו סומא בדבר מסוים, וכגון, אמר לך אדם, בת פלוני מהי לכהונה? אל תאמר לו, כשרה, ובאמת היא אינה אלא פסולה. היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו וכו', ואל תאמר לו מכור שדך וקנה לך חמור, שזו עצה רעה, ואתה עושה כן כיון שאתה מעוניין לקנות בעצמך את שדהו. שמא תאמר, עצה יפה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר, ויראת מאלקיך. נמצאנו למדים, שבין הדבר שיכול להיות נוגע בו, בין בדבר שאינו נוגע בו כלל, חייב אדם להעמיד את הבא להתיעץ עמו על האמת הזך והברור. ותראה שעמדה תורה על סוף דעתם של רמאים, שאין הפסוק מדבר באנשים שוטים, שייעצו עצה שרעתה מפורסמת וגלויה, אלא בחכמים להרע, אשר יתנו עצה לחבריהם שלפי הנגלה בה יש בה מן הריוח לחבירו באמת, אך סוף הענין אינו לטובתו של חבירו כי אם לרעתו ולהנאתו של המייעץ. על כן אמרו, שמא תאמר עצה יפה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב וכו'. וכמה נכשלים בני האדם באלה החטאים יום יום, בהיותם קרואים והולכים לתוקף חמדת הבצע. וכבר התבאר גודל עונשם בכתוב, שנאמר "ארור משגה עור בדרך".
אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתיעץ עמו, ייעצהו את העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתייעץ, לא לשום תכלית אחרת, קרובה או רחוקה. ואם יארע שיראה הוא שיקרה לו עצמו היזק בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתייעץ, יוכיחהו. ואם לאו, יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו. אך על כל פנים, אל ייעצהו עצה שתכליתה דבר זולת טובתו של המתייעץ, אם לא באופן שכוונת המתייעץ לרעה, שאז ודאי מצוה לרמותו, וכבר נאמר "ועם עקש תתפתל", וחושי הארכי יוכיח, שיעץ עצה רעה לאבשלום כדי להכשילו, כיון שכוונת אבשלום היתה רעה, למרוד בדוד אביו.
