שיעור 10, מסכת מגילה, פרק שני

משנה

כפי שהתבאר בתחילת פרק ראשון, בני כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קוראים את המגילה בט"ו באדר, ובני ערים שאינן מוקפות חומה קוראים בי"ד. משנתנו מבררת את דינו של אדם שעבר ממקום למקום בימי הפורים עצמם. בֶּן עִיר, שזמן קריאתו בי"ד, שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ, ששם קוראים בט"ו, וּבֶן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לְעִיר, אִם עָתִיד אותו אדם לַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ, קוֹרֵא כִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו, שעתיד להשאר באותו מקום, קוֹרֵא עִמָּהֶם, ובגמרא יבואר עד מתי עליו להשאר באותו מקום, כדי שיחולו עליו דיני המקום.

עתה עוברת המשנה לברר איזה חלק מהמגילה יש לקרוא: וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, צריך לקרוא את כֻּלָּהּ, מתחילה ועד סוף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵ'אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי' עד סופה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵ'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן', עד סופה.

גמרא

שנינו במשנה, 'בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו, קורא כמקומו. ואם לאו, קורא עמהם'. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שבן כרך שהלך לעיר קורא כמקומו, ואינו צריך לקרוא בי"ד, אֶלָּא באופן שֶׁעָתִיד לַחְזֹר בְּלֵיל י"ד עצמו אל הכרך, וַאפילו אם בסוף נִתְעַכֵּב וְלֹא חָזַר, כיון שהיתה דעתו לחזור לא התחייב בקריאת המגילה בי"ד, אלא קוראה בט"ו. אֲבָל אִם אֵינוֹ עָתִיד לַחְזֹר בְּלֵיל י"ד, אלא למחרת, קוֹרֵא עִמָּהֶם – עם אנשי העיר, בי"ד. מבארת הגמרא מהיכן לומדים דין זה, דִּכְתִיב – שהרי כך נאמר במגילת אסתר (ט יט) 'עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר', ולכאורה קשה, מִכְדֵי 'הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים' כְּתִיב – הרי כבר נאמר 'היהודים הפרזים', ואם כן לָמָּה לִי לְמִכְתַּב – לשם מה נוסף ונכתב 'הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת', והרי ודאי שהיהודים הפרזים יושבים בערי הפרזות, אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן – אלא ודאי בא הפסוק להשמיענו דין זה, דְּגם מי שאינו גר תמיד בעיר פרוזה, אלא הוא פָּרוּז בֶּן יוֹמוֹ – גר בעיר פרוזה רק ביום זה, מכל מקום נִקְרָא הוא 'פָּרוּז', וקורא את המגילה בי"ד. וְיש ללמוד מכך, מִדְּפָרוּז בֶּן יוֹמוֹ נִקְרָא פָּרוּז, הוא הדין שמֻקָּף בֶּן יוֹמוֹ נִקְרָא מֻקָּף, ולכן אם בן עיר נמצא בכרך ביום י"ד, וכוונתו להשאר שם עד יום ט"ו, פטור הוא מקריאת המגילה בי"ד, וקורא את המגילה בט"ו, כדין היושבים בעיר המוקפת חומה.

שנינו במשנה, 'מֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כֻּלָּהּ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵאִישׁ יְהוּדִי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה'. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב חֲמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, מְגִלָּה – מגילת אסתר, נִקְרֵאת 'סֵפֶר', שנאמר (אסתר ט לב) 'וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר', וְנִקְרֵאת 'אִגֶּרֶת', שנאמר (שם ט כט) 'וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית', נִקְרֵאת סֵפֶר, ללמד שדינה כספר תורה לענין זה שֶׁאִם תְּפָרָהּ בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן, פְּסוּלָה, וכמו ספר תורה, שיש לתופרו רק בְּגִידִים של בהמה טהורה, וְנִקְרֵאת 'אִגֶּרֶת' ללמד שאין דינה חמור כדין ספר תורה, שיש לתפור את כל היריעה, שֶׁאִם הֵטִיל בָּהּ שְׁלֹשָׁה חוּטֵי גִּידִין, כְּשֵׁרָה, שְׁתַּיִם בִּשְׁתֵּי קְצוֹת הַיְרִיעָה, וְאַחַת בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין – שיהיה המרחק שוה בין החוטים, כלומר, בין החוט הראשון לשני יהא אותו מרחק שבין החוט השני לשלישי.

הגמרא מביאה דין נוסף בענין קריאת המגילה: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים, לֹא יָצָא, כיון שיש צורך לקרוא מתוך מגילה הכתובה בפני עצמה. וּמָחוּ לֵיהּ אַמוֹחָא – אמנם לאחר שאמר הלכה זו, 'הכה אותה על מוחה', כלומר, סתר רבי יוחנן בעצמו את מקצתה, וביאר את דבריו כך, לֹא אָמְרוּ שלֹא יָצָא במגילה הכתובה בין הכתובים, אֶלָּא כשקוראים אותה דווקא בְּצִבּוּר, והיינו כשנקראת המגילה שלא בזמנה, שיש צורך בעשרה כדי לפרסם את הנס, ואם קורא את המגילה הכתובה בין הכתובים אין בזה פרסום הנס, אֲבָל אם קראה בזמן שהיא נקראת בְּיָחִיד, והיינו בזמנה, שאין פרסום הנס בציבור מעכב, אף שקראה מבין הכתובים, יָצָא ידי חובתו [פירשנו את דברי הגמרא על פי הטורי אבן וביאור הלכה]. אָמַר רָבָא, וּבְצִבּוּר נַמִּי לֹא אֲמָרָן – גם כשהיא נקראת בציבור לא אמרנו שלא יצא, אֶלָּא באופן דְּלֹא מֶחְסְרָא פּוּרְתָּא אוֹ מְיַתְּרָא פּוּרְתָּא אַשְׁאַר יְרִיעָתָא – שאין יריעות המגילה קטנות מעט או גדולות מעט משאר יריעות הספר, והיינו שאין שום הפרש ניכר בין המגילה לשאר הכתובים, אֲבָל אם המגילה מֶחְסְרָא פּוּרְתָּא אוֹ מְיַתְּרָא פּוּרְתָּא אַשְׁאַר יְרִיעָתָא – נמוכה או גבוהה משאר היריעות, כֵּיוָן שֶׁמֶחֶזְיָא [-שנראית היא] כִּמְגִלָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֲפִילוּ בְּצִבּוּר נַמִּי [-גם כן] יָצָא.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שִׁיּוּר הַתֶּפֶר שֶׁמְּשַׁיְירִין בתפירת ספר תורה בִּתְחִלַּת [-בראש רוחב] הַיְרִיעָה וְסוֹפָהּ, כלומר, שאין תופרים את היריעה מראשה לסופה, אלא משאירים מעט בכל צד ללא תפרים, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּמָחוּ לֵיהּ אַמוֹחָא – ואחר שאמר כן סתר רבי יוחנן בעצמו את דבריו, ואמר שדין זה הוא מתקנת חכמים, ולֹא אָמְרוּ זאת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרַע הספר, שאם היו החוטים מתוחים, כשפותחים את ספר התורה עשויות היריעות להקרע, ועתה כשיש להם מעט רווח שאין היריעות תפורות בו, אינו נקרע.