שיעור 102, ספר מלכים א', פרק יז, ה-ט

ה וַיֵּ֥לֶךְ וַיַּ֖עַשׂ כִּדְבַ֣ר ה֑' וַיֵּ֗לֶךְ וַיֵּ֨שֶׁב֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃ ו וְהָעֹֽרְבִ֗ים מְבִאִ֨ים ל֜וֹ לֶ֤חֶם וּבָשָׂר֙ בַּבֹּ֔קֶר וְלֶ֥חֶם וּבָשָׂ֖ר בָּעָ֑רֶב וּמִן־הַנַּ֖חַל יִשְׁתֶּֽה׃ ז וַיְהִ֛י מִקֵּ֥ץ יָמִ֖ים וַיִּיבַ֣שׁ הַנָּ֑חַל כִּ֛י לֹֽא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָֽרֶץ׃ ח וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃ ט ק֣וּם לֵ֤ךְ צָֽרְפַ֨תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְצִיד֔וֹן וְיָֽשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם הִנֵּ֨ה צִוִּ֥יתִי שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה לְכַלְכְּלֶֽךָ׃

֍֍֍

(ה) וַיֵּלֶךְ אליהו וַיַּעַשׂ כִּדְבַר ה', וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.

(ו) וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב, וכיון שה' אמר לו לאכול את מה שיביאו לו העורבים ידע שהמאכלים כשרים, וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה.

(ז) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל, כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ, ובאותו זמן, שכבר יבשו כל הנחלים שבארץ ישראל, הרי בדרך הטבע כבר לא היה הגשם ראוי לרדת (כי העננים נוצרים מהאדים העולים מהמים שבארץ), ולא היה אליהו צריך עוד לשבת על המשמר שבגבול ארץ ישראל כדי למנוע את ירידת הגשמים.

(ח) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר.

(ט) קוּם לֵךְ צָרְפַתָה – לעיר צרפת אֲשֶׁר לְצִידוֹן – בארץ צידון, שמחוץ לארץ ישראל, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם, הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ, כי מאחר ואליהו עצמו הכין את עצמו לעצור את השפע, לא היה השפע יכול להגיע אליו ישירות, ולכן אמר לו ה' שילך לאותה אשה אלמנה, שהיתה צדיקה וראויה לקבל שפע מצד עצמה, ומכח שפע זה יתפרנס גם אליהו.