א מִזְמ֡וֹר שִׁיר־חֲנֻכַּ֖ת הַבַּ֣יִת לְדָוִֽד׃ ב אֲרֽוֹמִמְךָ֣ יְ֭הוָה כִּ֣י דִלִּיתָ֑נִי וְלֹֽא־שִׂמַּ֖חְתָּ אֹֽיְבַ֣י לִֽי׃ ג יְהוָ֥ה אֱלֹהָ֑י שִׁוַּ֥עְתִּי אֵ֝לֶ֗יךָ וַתִּרְפָּאֵֽנִי׃
֍ ֍ ֍
פרק ל
מזמור זה ייסד דוד על הזמן שבו התרפא ממחלתו, וכיון שגוף האדם הוא כמו 'בית' לנפש, שהיא האדם האמיתי, ממשיל את הבראת הגוף לחנוכת הבית:
(א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד – מזמור ששורר דוד בעת שנחנך מחדש 'ביתו', והיינו בשעה שהבריא ממחלתו, וגופו, שהוא הבית לנשמתו, נחנך והתחזק.
(ב) אֲרוֹמִמְךָ יְיָ על כִּי דִלִּיתָנִי – הגבהת אותי מהחולי, וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי, כי אויבי שמחו בחוליי, וחשבו שלא אחיה ממנו עוד.
(ג) יְיָ אֱלֹהָי, לא היתה רפואתי בדרכי הטבע, על ידי רופאים ורפואות, אלא רק על ידי ששִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ, וַתִּרְפָּאֵנִי.
