ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮ לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃ ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮ מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
֍ ֍ ֍
(ו) עתה מוסיף להודות על ענין נוסף, כי שטפון הגשמים הבריח את האויבים מגבולות הארץ, ועל כך אומר, הרי עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ, לְעֵת מְצֹא – כאשר יִמָצְאוּ מים כאלו אשר הם מוכנים רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, כי תכליתם לשטוף הכל, הרי החסיד יתפלל אליך שאֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ מים אלו, כיון שבדרך כלל הם מביאים עמהם רק נזק.
(ז) אך כאן היה הדבר בהיפך, כי אַתָּה סֵתֶר לִי – הסתרת אותי מפני האויב, מִצַּר תִּצְּרֵנִי – שמרת עלי מהצר הצורר שבא להילחם בארץ, ועל ידי שטף המים לא היה יכול להתקרב אל גבולותיה, ועל ידי כך רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי – כאילו הייתי מוקף ומסובב במחנה המרננים על הפליטה וההצלה מיד האויב, ומחנה זה הוא שטף המים שסבב והקיף את הארץ, וכאילו המים עצמם מרננים על פליטתם של ישראל מהאויבים, סֶלָה [-סיום הענין].
