יום ראשון
כ"ט תמוז התשפ"ד
יום ראשון
כ"ט תמוז התשפ"ד

חג שמח !

חיפוש בארכיון

שיעור 13, ספר מלכים א, פרק ב, יט-כה

יט וַתָּבֹ֤א בַת־שֶׁ֨בַע֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר־ל֖וֹ עַל־אֲדֹֽנִיָּ֑הוּ וַיָּקָם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֨שֶׁב֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִֽימִינֽוֹ׃ כ וַתֹּ֗אמֶר שְׁאֵלָ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֶ֣לֶת מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּ֖שֶׁב אֶת־פָּנָ֑י וַיֹּֽאמֶר־לָ֤הּ הַמֶּ֨לֶךְ֙ שַֽׁאֲלִ֣י אִמִּ֔י כִּ֥י לֹֽא־אָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָֽיִךְ׃ כא וַתֹּ֕אמֶר יֻתַּ֖ן אֶת־אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּֽׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹֽנִיָּ֥הוּ אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה׃ כב וַיַּעַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת־אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּֽׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי־לוֹ֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן־צְרוּיָֽה׃ כג וַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּֽה֖' לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ כד וְעַתָּ֗ה חַי־ה֙' אֲשֶׁ֣ר הֱכִינַ֗נִי וַיּֽוֹשִׁיבַ֨נִי֙ עַל־כִּסֵּא֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וַֽאֲשֶׁ֧ר עָֽשָׂה־לִ֛י בַּ֖יִת כַּֽאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹֽנִיָּֽהוּ׃ כה וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת׃

 

֍            ֍            ֍

 

(יט) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ, וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ, וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ, וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ, וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ, וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ.

(כ) וַתֹּאמֶר בת שבע לשלמה, שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ, אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי. וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, שַׁאֲלִי אִמִּי, כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ.

(כא) וַתֹּאמֶר, יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה, והוסיפה וסיפרה לו את כל דבריו של אדוניהו, שכיון שהיתה המלכות ראויה לו מתחילה, יש לפייסו בכך שתינתן לו אבישג לאשה.

(כב) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ, אם כדבריו, שמחמת גדלותו בשנים ראויה לו המלוכה, אם כן, וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ, וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה בעצמה, כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי. ואם מחמת שכל ישראל נתנו עיניו בו למלוך, אם כן כיצד יתרצו בכך שתינתן לו אבישג לאשה, הרי תחת זאת יש ליתן לו את המלוכה, וְלוֹ, וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, שהם האנשים שרצו במלכותו.

(כג) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּה' לֵאמֹר, כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף, כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כי ידע שהוא מְסַכֵּן את חייו בבקשה זו, ולא היה עושה זאת רק כדי לישא את אבישג, אלא בודאי חושב הוא על ידי זה לעשות תחבולות ולערער על המלוכה בעצמה.

(כד) וְעַתָּה, חַי ה' אֲשֶׁר הֱכִינַנִי וַיּוֹשִׁיבַנִי עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִי, וַאֲשֶׁר עָשָׂה לִי בַּיִת כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, והבטחתו לי היתה שאהיה איש מנוחה ולא ימרדו בי, ולכן עלי להכרית כל משטין ואויב מעל מלכותי, ולכן נשבע אני כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ.

(כה) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע שר צבאו, וַיִּפְגַּע בּוֹ – באדוניהו, וַיָּמֹת.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)