שיעור 136, מסכת יבמות, פרק חמשה עשר

הגמרא ממשיכה לדון בענין נאמנותה של האשה
לומר שמת בעלה: ֶּ ד ֶּבר – בזמן שיש מגיפה בעולם,
ובאה אשה ואומרת שמת בעלה במגיפה, אָ מְ רֵ י ָל ה
כ ְ מִ לְ חָ מָ ה – יש אומרים שדינה כאומרת שמת בעלה
בזמן מלחמה, וְ אָ מְ רֵ י ָל ה – ויש אומרים שאֵ ינו
כ ְ מִ לְ חָ מָ ה, ומבארת הגמרא את טעמיהם, אָ מְ רֵ י ָל ה
כ ְ מִ לְ חָ מָ ה, ְ ד ָא ְמָרה ב ִ דְ דָ מֵ י – כיון שאף בזה יתכן שהיא
אומרת את דבריה בדרך אומדן דעת, וְ אָ מְ רֵ י ָל ה אֵ ינו
כ ְ מִ לְ חָ מָ ה, ְ ד ַס ְמ ָכא ַאְ ד ָא ְמֵרי אִ ינְ ש ֵ י – כיון שסומכת היא
על דבר זה שרגילים בני אדם לומר, ש ֶּ בַ ע ש ְ נֵי הֲוָ ה
מו תָ נָ א – שבע שנים תהיה מגיפת מוות, וְ אִ ינִ יש ב ְ לָא
ְשֵני ה לָא ש ְ כִ יב – ולא ימות אדם בלא זמנו, ואינה
חוששת שמת, אם לא שראתה את הדבר בבירור, ויש
להאמינה.
) ִאי ַב ְעָיא ְלה ו – הסתפקו בני הישיבה, הֶּ חֱזִ יקָ ה הִ יא
מִ לְ חָ מָ ה ב ְ עו לָם – אם רק מפיה אנו יודעים שיש
מלחמה בעולם, שבאה ממקום רחוק, ואמרה שיש
שם מלחמה, ומת בעלה באותה מלחמה, ולולא דבריה
לא היינו יודעים כלל שיש מלחמה באותו מקום, ַמה ו
– מה דינה, ומבארת הגמרא את צדדי הספק, מִ י
אַ מְ רִ ינָ ן – האם אנו אומרים, מַ ה ָל ה לְ ש ַ ק ֵ ר – לשם מה
צריכה היא לשקר, ְ דאִ י ָבֵעי – והרי אם היתה רוצה
שיאמינו לה, אָ מְ רָ ה – היתה אומרת שיש ש ָ לו ם ב ְ עו לָם,
שהרי לא היה ידוע לנו כלל שיש מלחמה באותו
מקום, והיינו מאמינים לה, כדי אשה האומרת שמת
בעלה בזמן שלום, שנאמנת היא, והרי זו ראיה
שדבריה אמיתיים, ולכן גם עתה שאומרת היא שיש
מלחמה בעולם, ושמת בעלה באותה מלחמה, נאמנת
היא בדבריה. או ִ די ְל ָמא – או שמא נאמר שכאן לא
שייכת כלל ראיה זו, שהרי אין אנו חושדים אותה
שמשקרת היא בכוונה, אלא שטועה היא באומד
דעתה, וכ ֵ יוָ ן ְ ד ֲחָזָקה ה וא ְ ד ָא ְמָרה ב ִ דְ דָ מֵ י – כיון שאנו
מחזיקים אותה כמי שאומרת דברים באומד הדעת,
ללא בירור מספיק, ל א אָ תְ יָ א 'מַ ה ל ִ י לְ ש ַ ק ֵ ר' – לא יכולה
לבוא אותה סברא של 'מה לה לשקר', ו ָמְר ִעי לַ חֲזָקָ ה –
ולקלק את כח החזקה, שהרי אין סתירה בין הדברים,
ואף שאנו מאמינים לה שכוונתה לומר את האמת,
אנו חוששים שהיא טועה בדבריה, וסבורה שמת, הגם
שבאמת לא מת. וְ ל א ִא ְפ ִשי ָטא – ולא פשטה הגמרא
ספק זה(.
מביאה הגמרא נידון נוסף בנאמנותה של האשה על
מיתת בעלה: באה האשה ואמרה, ִע ְשנ ו ָע ֵלינ ו ב ַ יִ ת –
הדליקו אויבים שריפה בבית שהיינו בו, והתמלא
הבית עשן, או שאמרה ִע ְשנ ו ָע ֵלינ ו ְמָעָרה – הדליקו
שריפה במערה שהיינו בה, כדי למלאותה עשן, ה וא
מֵ ת, וַ אֲ נִ י ִנ ַ צ ְל ִתי, ֵאיָנ ה נֶּאֱ מֶּ נֶּת, והטעם לכך, כיון
ד ָל ה – אנו אומרים לה, כ ִ י הֵ יכִ י ְ ַא ְמִריָנן
ְ
ד ִ ְלִדיַדך
אִ יתְ רְ חִ יש נִ ס ָ א – כמו שאירע לך נס, שניצלת
מהשריפה, ְלִדיֵדי ה נַ מ ִ י אִ יתְ רַ חִ יש נִ ס ָ א – יתכן שגם
לבעלך אירע נס וניצל מהשריפה, ואין בעדות על
השריפה והעשן משום עדות על מיתתו.
אמרה האשה, ָנ ְפל ו ]-התנפלו[ ָע ֵלינ ו ג ו יִ ים, או שאמרה
ָנ ְפל ו ָע ֵלינ ו לִ יסְ טִ ים, ה וא מֵ ת וַ אֲ נִ י ִנ ַ צ ְל ִתי, באופן זה
נֶּאֱ מֶּ נֶּת, והטעם לכך, כיון שבאופן זה יש חילוק אמיתי
בין האיש לבין האשה, והיינו כ ִ סברתו דְ רַ ב אִ ידִ י,
ֵזיָנ ה ָע ֶּלי ָה, כ ְ לו מַ ר, ש ֶּ האויבים מַ נ ִ יחִ ין ִא ש כ ְ לֵי ד ָ ה, ְ ָא ַמר,
א וָת ה ואינם הורגים אותה, כדי לָב א ָע ֶּלי ָה, ונמצא
שדבריה מסתברים הם, שאף שהיא ניצלה, הרגו
האויבים את בעלה, ואין להסיק מכך שלא הרגו אותה
שנמנעו מלהרוג גם אותו.
מביאה הגמרא מעשה בענין עדות אשה על מיתת
בעלה: ַהה וא ג ַ בְ רָ א – מעשה באדם אחד, שנשא אשה
י ה – ובסוף חתונתו ִהי ל ִאי ְתֵלי נ וָרא ב ִ גְ נָ נֵ ד וֵלי ה ִ ְב ִשי ְל ֵהי
נתפסה אש בחופתו, אָ מְ רָ ה ְלה ו ְ ד ִבי ְתה ו – אמרה כלתו
של אותו האיש, חֲזו ג ַ בְ רָ אִ י חֲזו ג ַ בְ רָ אִ י – ראו את
בעלי, ראו את בעלי, שהאש אוכלתו. ָאת ו – באו
האנשים, חֲזו ג ַ בְ רָ א חֲרו כָ א ְ ד ָשֵדי – ראו אדם שרוף
מוטל שם, ו ִפ ְס ָתא ְ דָידָ א ְ ד ַשְדָיא – וכן ראו פיסת יד
קטועה המוטלת שם, אך מתוך שהיו שרופים, לא
יכלו להכיר האם אכן זהו החתן שנשרף. רָ בָ א אָ מַ ר,
נֶּאֱ מֶּ נֶּת היא שזהו בעלה שנשרף, ואף שאינם מכירים
אותו כעת. וְ רַ ב ִחָ ייא ב ַ ר אַ בִ ין אָ מַ ר, אינה נאמנת,
אלא הַ אי ג ַ בְ רָ א חֲרו כָ א – אותו אדם שרוף שאנו רואים
מוטל כאן, ִ די ְל ָמא אִ ינִ יש ֵמָע ְל ָמא אֲ תָ א ְל ַא צ וֵלי ה – שמא
זהו אדם אחר שבא להציל את החתן מהשריפה,
ַוֲא ַכ ְל ֵתי ה נ וָרא – ושרפה אותו האש, וְ הַ אי ַפס יָ דָ א –
ואותה פיסת יד המוטלת שם, ַפס יָ דָ א ְ ד ַח ְתָנא ה וא – זו
היא חתיכת היד של החתן שנקטעה מחמת השריפה,
ְו ַאז ְל ָע ְל ָמא – ומחמת בושה ו ֵמֲח ַמת ִכ ס ו ָפא ָעַרק ֵלי ה ִיל
שהתבייש במום שנפל בו ברח החתן למקום רחוק,
ולכן אין להתיר אותה להנשא לאחר.