שיעור 139, מסכת יבמות, פרק חמשה עשר

שנינו במשנה, שאם היתה קְ טָ טָ ה ב ֵּ ינו ְל ֵּביָנ ה, אינה
נאמנת לומר שמת בעלה. מבררת הגמרא, הֵּ יכִ י ָ דא ֵּמי
– באיזה אופן אנו מחשיבים שיש קְ טָ טָ ה ב ֵּ ינו ְל ֵּביָנ ה.
ומבארת, אָ מַ ר רַ ב ְיה וָדה, אָ מַ ר ְשמ ו ֵּאל, ב ְ או מֶ רֶ ת
ְל ַבֲע ָל ה ֵּגיַר ְש ַתִני ב ִ פְ נֵּי ְפל וִני ו ְפל וִני, ְו ַשְיי ִליְנה ו –
ושאלנו את אותם פלוני ופלוני, וְ ָא ְמר ו ל א ָהי ו ְ ד ָבִרים
מֵּ עו לָ ם, ולאחר זמן הלכו למקום רחוק, וחזרה היא
לבדה, ואמרה שבעלה מת, באופן זה אינה נאמנת,
כיון שכבר הוחזקה לשקר כדי להשמט מבעלה.
מסתפקת הגמרא, ִאי ַב ְעָיא ְלה ו – הסתפקו בני הישיבה,
ֵּעד אֶ חָ ד ב ִ קְ טָ טָ ה ַמה ו – מה הדין באופן שהיתה קטטה
ביניהם ]והיינו כמבואר לעיל, שאמרה לבעלה
שגירשה בפני עדים, ואמרו העדים שאין דבריה
נכונים[, ולאחר זמן הלך הבעל לבדו למדינת הים,
ובא עד אחד ואמר שמת הבעל, האם נאמן ומקבלים
את עדותו, ככל עד אחד המעיד שמת הבעל, או שכאן
אנו חוששים שמחמת הקטטה תמהר ותינשא ולא
תחקור אחר הדברים האם הם נכונים, וְ ל א ִא ְפ ִשי ָטא –
לא נפשט ספק זה.

משנה
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אשה האומרת שמת
בעלה, נאמנת, ורשאית להנשא. משנתנו מבררת האם
היא רשאית לגבות כתובתה מנכסי בעלה: ב ֵּ ית ש ַ מ ַ אי
או מֵּ ר, ִת ָנ ֵּשא על פי דברי עצמה שמת בעלה, וְ תִ ט ו ל
כ ְ תֻ ב ָ ה מנכסיו, כיון שאנו מאמינים לה שמת בעלה
בין לענין איסורים ובין לענין ממונות. וב ֵּ ית הִ ל ֵּל
או מֵּ ר, ִת ָנ ֵּשא על פי דברי עצמה, וְ ל א ִת ט ול כ ְ תֻ ב ָ ה – אך
אינה נאמנת ליטול דמי כתובתה מנכסי בעלה. ָא ְמר ו
לָ הֶ ן ב ֵּ ית ש ַ מ ַ אי לבית הלל, ִה ַתְר ֶתם אֶ ת ָה ֶעְרָוה ַה ֲחמ וָרה
– התרתם איסור אשת איש על פי דברי עצמה, וכי ל א
ַת ִתיר ו אֶ ת הַ מ ָ מו ן, הַ ק ַ ל. ָא ְמר ו לָ הֶ ן ב ֵּ ית הִ ל ֵּל, ָמ ִצינ ו
ש ֶ אֵּ ין הָ אַ חִ ין נִ כְ נָ סִ ין לַ נ ַ חֲלָ ה ַעל ִפי ָה – אין אחי בעלה
יורשים אותו על פי עדותה שמת ]כשאין לו ילדים
כלל[, והיינו כיון שנאמר )דברים יט טו( 'עַ ל פִּ י שְׁ נֵי
עֵ דִּ ים אוֹ עַ ל פִּ י שְׁ ֹלשָׁ ה עֵ דִּ ים יָׁקּום דָׁ בָׁ ר', ורק לענין
האשה עצמה הקילו חכמים להתירה להנשא על פי
דברי עצמה, כדי שלא תתעגן לעולם. ָא ְמר ו לָהֶ ן ב ֵּ ית
ש ַ מ ַ אי, וַ הֲל א מִ ס ֵּ פֶ ר ְכֻת ָב ָת ה נִ לְ מו ד – יש ללמוד מלשון
הכתובה שכותב הבעל לאשתו שתגבה את כתובתה
ְ במצב כזה, ש ֶ הרי
ָל ה ְכ ֶש ִת ָנ ְ ש ִאי לְ אַ חֵּ ר, ִת ְט ִלי ָכך כ ו תֵּ ב ,
,
ְ
ְכת ו ָב ִתיך וכיון שנישאת לאחר הרי היא נוטלת
כתובתה. קיבלו בית הלל את דבריהם, ו ָחְזר ו ב ֵּ ית הִ ל ֵּל
לְ הו רו ת כ ְ דִ בְ רֵּ י ב ֵּ ית ש ַ מ ַ אי.

גמרא
שנינו במשנה, 'והלא מספר כתובתה נלמוד, שהוא
כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי'.
אָ מַ ר רַ ב ִח ְסָ דא, אם בעלה של אותה אשה לא הניח
ילדים, ונִ תְ יַ ב ְ מָ ה על פי דברי עצמה, שהעידה שמת,
ְי ָב ָמ ה נִ כְ נַ ס לַ נ ַ חֲלָה ַעל ִפי ָה ויורש את נכסי בעלה,
והטעם לכך, שהרי הֵּ ן – בית שמאי ָ דְר ש ו מִ דְ רַ ש כ ְ תֻ ב ָ ה
– דייקו מנוסח הכתובה שכשנישאת היא לאחר הרי
היא גובה כתובתה, וכי ָאנ ו ל א נִ דְ ר ש מִ דְ רַ ש ת וָרה –
לא נדייק את לשו הפסוק, שנאמר לגבי היבם )דברים
כה ו( 'ָיק ום ַעל ש ֵּ ם אָ חִ יו הַ מ ֵּ ת', וַ הֲרֵּ י קָ ם הוא על שמו
כשייבם את אשתו, וממילא יורש הוא גם את נכסיו.

כפי שהתבאר במשנה, אשה המעידה שמת בעלה,
מותרת להנשא וגובה כתובתה. הגמרא מביאה חילוקי
דינים בענין זה: אָ מַ ר רַ ב נַ חְ מָ ן, אשה הב ָ אָ ה לְ בֵּ ית ִ דין,
וְ אָ מְ רָ ה 'מֵּ ת ַבֲע ִלי, ַה ִתיר וִני לְ הִ נ ָ ש ֵּ א', ַמ ִתיִרין א וָת ה
לְ הִ נ ָ ש ֵּ א, וְ נו תְ נִ ין ָל ה ְכֻת ָב ָת ה, כמבואר במשנה. אבל אם
אמרה 'מת בעלי ְתנ ו לִ י כ ְ תֻ ב ָ תִ י', אַ ף לְ הִ נ ָ ש ֵּ א אֵּ ין
ַמ ִתיִרין א וָת ה, מַ אי ַטֲע ָמא – ומה הטעם לדין זה, כיון
ד ַאַ ד ְע ָתא ִ ד ְכֻת ָבה אֲ תַ אי – כוונתה לגבות את כתובתה,
ולא להנשא, וכיון שעיקר רצונה לגבות את כתובתה
נמצא שזהו נידון ממוני, ובדיני ממונות יש צורך בשני
עדים.
ִאי ַב ְעָיא ְלה ו – הסתפקו בני הישיבה, אשה הבאה לבית
דין ואומרת 'מת בעלי, ַה ִתיר וִני לְ הִ נ ָ ש ֵּ א ו ְתנ ו לִ י
כ ְ תֻ ב ָ תִ י', ַמה ו – מה דינה, ומבארת הגמרא את צדדי
הספק, כ ֵּ יוָ ן ְ דָק ָא ְמָרה ' ְתנ ו לִ י כ ְ תֻ ב ָ ה', ַאַ ד ְע ָתא ִ ד ְכֻת ָבה
אֲ תַ אי – הרי זו ראיה שעיקר כוונתה לגבות את
כתובתה, ואינה נאמנת כלל, אף לא לענין נישואיה,
או ִ די ְל ָמא – או שמא נאמר, כ ָ ל מִ יל ֵּי ְ ד ִאית ֵּלי ה לְ אִ ינִ יש
קָ אֲ מַ ר ְלה ו ב ְ בֵּ י ִ דיָנא – דרך האדם לומר בבית דין את
כל דבריו, ולכן אף שעיקר כוונתה היתה שיתירוה
להנשא, הוסיפה לתבוע גם את דמי כתובתה, וכיון
שעיקר כוונתה היתה שיתירוה להנשא, מתירים
אותה, וממילא גובה היא גם את כתובתה.
מוסיפה הגמרא ומסתפקת, וְ אִ ם ִתי ְמ ֵּצי לו מַ ר – ואם
תרצה לפשוט את הספק ולומר שכ ָ ל מִ יל ֵּי ְ ד ִאית ֵּלי ה
לְ אִ ינִ יש קָ אֲ מַ ר ְלה ו ב ְ בֵּ י ִ דיָנא – שדרך האדם לומר את
כל דבריו בבית דין, ולכן מניחים שעיקר כוונתה היתה
להנשא, מה הדין באופן שאמרה את הדברים בסדר
הפוך, שאמרה 'מת בעלי, ְתנ ו לִ י כ ְ תֻ ב ָ תִ י ְו ַה ִתיר וִני
לְ הִ נ ָ ש ֵּ א', ַמה ו – מה דינה, האם נאמר שהָ כָ א – כאן,
באופן זה, שהקדימה את תביעת הכתובה להיתר
הנישואין, ַוַ דאי ַאַ ד ְע ָתא ִ ד ְכֻת ָבה אֲ תַ אי – ודאי עיקר
כוונתה היתה לתבוע את דמי הכתובה, וְ ל א מְ הֵּ ימָ נָא –
ואינה נאמנת כלל, אף לא לענין נישואיה, או ִ די ְל ָמא –
או שמא נאמר שהטעם שסידרה כך את הדברים אין
זה משום שעיקר תביעתה היא לקבל את דמי
כתובתה, אלא ִמ ש ום ְ דל א ָיְד ָעה ב ְ מַ אי ִמ ְש ַתְרָיא – כיון
שלא ידעה באיזה אופן יתירו אותה בית דין להנשא,
וחשבה שאם תאמר תחילה שרוצה את דמי כתובתה
ואחר כך תאמר שרוצה היא להנשא, יראו שאינה
בהולה להנשא ויתירוה, אבל באמת עיקר כוונתה
היתה שיתירוה להנשא, ולא לגבות את כתובתה, מַ אי
– מה הדין במקרה זה. אומרת הגמרא, ֵּתיק ו – שאלה
זו עומדת בספק, שלא נפשטה. )ְוָע ְבִדיַנן ְלח ו ְמָרא(.