ג בַּֽ֭יהוָה תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ׃ ד גַּדְּל֣וּ לַֽיהוָ֣ה אִתִּ֑י וּנְרֽוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו׃
֍ ֍ ֍
(ג) בַּייָ תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי – אני מתהלל תמיד בה', לומר שיש לי אב גדול בשמים האוהב אותי ומשגיח עלי בהשגחתו הפרטית, ונפשי הרוחנית היא חלק אלוה ממעל, אצולה מתחת כסא כבודו, ואין בכך משום גאוה, אלא אדרבה, יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ, כי בהתהללות זו שאני אומר שה' הוא המשגיח עלי ושומר אותי, הריני מכיר בכך שאין לי משלי כלום, ואני מפשיט מעלי את לבוש הבשר וכוחות הגוף, ורק הנפש לבדה היא המתרוממת ומתנשאת אל שרשה העליון, להדבק ולהתבטל לפני ה', שזו תכלית הענווה האמיתית.
(ד) הנה בעיני הגויים ה' הוא 'רם', כלומר, דבר מרומם שאין לאדם שום השגה בו, ולכן לדעתם אין ה' משגיח על בני האדם, ואילו בעיני ישראל ה' הוא 'גדול', כלומר, אף שהוא משגיח עלינו ויש לנו אחיזה מסוימת בו, הרי הוא גדול הרבה יותר מכפי שאנו משיגים בו, ועל כך אומר, גַּדְּלוּ לַייָ אִתִּי – בהכרח תסכימו איתי שיש בה' בחינה של 'גדול', והיינו שהנהגתו עם בני האדם היא בבחינה כזו שכביכול יש לו שייכות איתם, כי דבר זה ניכר מצד השגחתו הפרטית על כל ברואיו, ובפרט על יראיו, ולכן הוא שומע את תפילתם ומצילם מכל צרה, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו – אך גם אני אסכים איתכם שמצד שמו ואמיתתו הוא בודאי מרומם מעל כל השגה ותפיסה של אדם, ולכן כולנו יחד נרומם את שמו שהוא מעבר להשגתינו ותפיסתנו.
