כו וּלְאֶבְיָתָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אָמַ֣ר הַמֶּ֗לֶךְ עֲנָתֹת֙ לֵ֣ךְ עַל־שָׂדֶ֔יךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ מָ֖וֶת אָ֑תָּה וּבַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה לֹ֣א אֲמִיתֶ֗ךָ כִּֽי־נָשָׂ֜אתָ אֶת־אֲר֨וֹן ה֤' אֱלֹהִים לִפְנֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וְכִ֣י הִתְעַנִּ֔יתָ בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְעַנָּ֖ה אָבִֽי׃ כז וַיְגָ֤רֶשׁ שְׁלֹמֹה֙ אֶת־אֶבְיָתָ֔ר מִֽהְי֥וֹת כֹּהֵ֖ן לַֽה֑' לְמַלֵּא֙ אֶת־דְּבַ֣ר ה֔' אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר עַל־בֵּ֥ית עֵלִ֖י בְּשִׁלֹֽה׃ כח וְהַשְּׁמֻעָה֙ בָּ֣אָה עַד־יוֹאָ֔ב כִּ֣י יוֹאָ֗ב נָטָה֙ אַֽחֲרֵ֣י אֲדֹֽנִיָּ֔ה וְאַֽחֲרֵ֥י אַבְשָׁל֖וֹם לֹ֣א נָטָ֑ה וַיָּ֤נָס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל ה֔' וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ כט וַיֻּגַּ֞ד לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה כִּ֣י נָ֤ס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל ה֔' וְהִנֵּ֖ה אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁלַ֨ח שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֛ע לֵאמֹ֖ר לֵ֥ךְ פְּגַע־בּֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(כו) עתה פנה שלמה המלך להעניש את יתר המורדים במלכות, וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, שהשתתף בנסיון להמליך את אדוניהו, אָמַר הַמֶּלֶךְ, לעירך עֲנָתֹת לֵךְ, עַל שָׂדֶיךָ, כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה, על אשר מרדת בדוד אבי, להמליך את אדוניהו בעודו חי, אמנם, וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ, כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן ה' אֱלֹהִים לִפְנֵי דָּוִד אָבִי בבורחו מפני אבשלום, וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי, כאשר נרדף מפני שאול, וכשברח מפני אבשלום.
(כז) וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה', והטעם שבחר שלמה דוקא בעונש זה (אלשיך), כדי לְמַלֵּא [-להשלים] אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה, שיוסר זרעו מלשמש בכהונה גדולה [ועד עתה לא היה מקום לקיום העונש, כיון שהיה משכן שילה חרב, ועתה כשעמד שלמה המלך לבנות את בית המקדש, התקיימה הנבואה וחל העונש (רש"י)].
(כח) וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב, על כך ששלמה מעניש את המשתתפים בהמלכת אדוניהו, והגם שלא העניש את אביתר במוות, עדיין היה יואב ירא לנפשו, והטעם לכך, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, ולא היה לו מקום להתנצל ולומר שסבר שהמלוכה מגיעה לבן הגדול, כי אם כן מדוע לא נטה אחרי אבשלום, ולא עוד אלא שהרגו, ואם כן בהנהגתו כנגד אבשלום גילה דעתו שהמורד במלכות דוד חייב מיתה, ואם כן זהו העונש המגיע לו על השתתפותו בהמלכת אדוניהו. ועוד, שעיקר הטעם שרצה להמליך את אדוניהו הוא כיון שהיה מתיירא מפני שלמה המלך, שידע שיקיים את רצון דוד אביו ויענישנו, ולכן עתה כשהומלך שלמה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה', וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, בחושבו שמקום זה ייחשב לו כעיר מקלט ולא יוכלו להורגו שם, אמנם טעה בשלש טעויות, א. אין המזבח קולט אלא כהן בשעה שהוא עובד, ועל זה נאמר 'וינס יואב', שיואב לא היה כהן כלל. ב. רק המזבח של בית המקדש קולט, ולא המזבח שבמשכן, ועל זה נאמר 'אל אהל ה". ג. רק גגו של המזבח קולט, את העומד עליו, ולא האוחז בקרנותיו, ועל זה נאמר 'ויחזק בקרנות המזבח' [ואמנם יואב היה חכם וגדול בתורה, ובודאי ידע הלכות אלו, ורק מתוך בהלת אימת המוות שנפלה עליו טעה בכך (אלשיך)].
(כט) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה', וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ [כי מיד אחרי שאחז בקרנותיו הבין שטעה בשלש טעויות שהוזכרו לעיל, והניח את הקרנות, ורק נשאר לעמוד אצל המזבח, לפני הסנהדרין שהיו שם (אלשיך)]. וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר, לֵךְ פְּגַע בּוֹ, על מרידתו במלכות.
