ו הַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָֽלְא֥וּ פְנֵי־תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה׃ ז הַכְּמַכַּ֥ת מַכֵּ֖הוּ הִכָּ֑הוּ אִם־כְּהֶ֥רֶג הֲרֻגָ֖יו הֹרָֽג׃ ח בְּסַאסְּאָ֖ה בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה הָגָ֛ה בְּרוּח֥וֹ הַקָּשָׁ֖ה בְּי֥וֹם קָדִֽים׃
֍ ֍ ֍
(ו) הנביא ממשיך ומתאר את הזמן שבו ינקום ה' את נקמת ישראל המשולים לכרם, מיד הגויים שעינו אותם בשנות גלותם, הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב – גפנים אלו באו מהשורשים שנשארו בכרם, כלומר, מדמה את ישראל לכרם שנקצצו והושחתו כל עציו, עד שלא נשארו ממנו אלא השורשים, והשורש הזה יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל, והתרבו הגפנים בהפלגה גדולה, וּמָלְאוּ כל פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה.
(ז) כעת מוכיח הנביא שאין דמיון בין העונשים שהעניש ה' את ישראל בזמן שחטאו, לבין העונשים שמעניש ה' את הגויים שהזיקו לישראל, ואומר בתמיהה, הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ – האם כשם שהכה ה' את הגויים המכים את ישראל, כך היכה ה' את ישראל בעצמם, אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג – והאם כפי שהורג ה' את הגויים שהרגו את ישראל כך הרג ה' בישראל, הרי אין הדבר כן, אלא את הגויים הכה והרג ה' עד שהשמידם לגמרי, ואילו לישראל לא עשה כן, אלא הענישם במידה הראויה, וכפי שיבאר בפסוקים הבאים.
(ח) בְּסַאסְּאָה – כשהוגדשה סאת העוונות של בית ישראל, בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה – וכאילו רצתה הסאה של העוונות לריב עם ישראל בְּחַרְבָהּ ['שלח' הוא כינוי לחרב], הָגָה ה' בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה ודיבר בְּיוֹם קָדִים – ביום שמנשבת בו רוח קדים, שהיא העזה שברוחות, כלומר, ביום שבו העניש ה' את ישראל בסערה וסופה.
