ט לָכֵ֗ן בְּזֹאת֙ יְכֻפַּ֣ר עֲוֹֽן־יַעֲקֹ֔ב וְזֶ֕ה כָּל־פְּרִ֖י הָסִ֣ר חַטָּאת֑וֹ בְּשׂוּמ֣וֹ ׀ כָּל־אַבְנֵ֣י מִזְבֵּ֗חַ כְּאַבְנֵי־גִר֙ מְנֻפָּצ֔וֹת לֹֽא־יָקֻ֥מוּ אֲשֵׁרִ֖ים וְחַמָּנִֽים׃ י כִּ֣י עִ֤יר בְּצוּרָה֙ בָּדָ֔ד נָוֶ֕ה מְשֻׁלָּ֥ח וְנֶֽעֱזָ֖ב כַּמִּדְבָּ֑ר שָׁ֣ם יִרְעֶ֥ה עֵ֛גֶל וְשָׁ֥ם יִרְבָּ֖ץ וְכִלָּ֥ה סְעִפֶֽיהָ׃ יא בִּיבֹ֤שׁ קְצִירָהּ֙ תִּשָּׁבַ֔רְנָה נָשִׁ֕ים בָּא֖וֹת מְאִיר֣וֹת אוֹתָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א עַם־בִּינוֹת֙ ה֔וּא עַל־כֵּן֙ לֹֽא־יְרַחֲמֶ֣נּוּ עֹשֵׂ֔הוּ וְיֹֽצְר֖וֹ לֹ֥א יְחֻנֶּֽנּוּ׃
֍ ֍ ֍
(ט) וכה אמר ה' באותו יום, אחרי כל העונש שבא עליהם בקצף גדול, לא היה הדבר כדי לכלותם, אלא אדרבה, לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן [-עבירות במזיד של] יַעֲקֹב, וְזֶה כָּל פְּרִי – והתועלת הנמשכת מעונשים אלו היא הָסִר חַטָּאתוֹ, שבשגגה, כי על ידי העונש יתנו ישראל ליבם לחזור בתשובה, בְּשׂוּמוֹ את כָּל אַבְנֵי המִזְבֵּחַ שהעמידו לעבודה זרה כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת, לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים – מיני עבודה זרה, כי זו היתה תכלית עונשם, שישובו בתשובה.
(י) ולעומת זאת, כשמעניש ה' את הגויים הרי זה עונש של השמדה שאינו מותיר להם שריד, כִּי אותם גויים שהיו בתחילה עִיר בְּצוּרָה, עד שעל ידי העונש יושבים בָּדָד, נָוֶה – והגינות והפרדסים הנאים, מְשֻׁלָּח – מופקר וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר, ובתחילה שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל, בדרך מקרה, וְשָׁם יִרְבָּץ – אחר כך ייהפך הנוה למקום מרבצו הקבוע של העגל, וְכִלָּה סְעִפֶיהָ – יאכל את כל הצמחים עד שיכלה אותם לגמרי.
(יא) וכיון שאין מי שיטפל וישקה את הנוה, בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ – כשיתייבשו הענפים לגמרי, תִּשָּׁבַרְנָה מעצמם, נָשִׁים עניות בָּאוֹת ומלקטות את הענפים, מְאִירוֹת אוֹתָהּ – ומשתמשות בענפים להעלות בהם אש להאיר, באופן שלא נשאר דבר מהנוה, בשונה מהעונשים הבאים על ישראל, שאף לאחר שנקצצו ענפי הכרם צמחו השורשים מחדש והתמלא הכרם בגפנים, והטעם שהעונשים באים על הגויים עד כַּלּוֹתָם, כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא – אין להם תבונה לחזור בתשובה, עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ, וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ, כי אין להם תקנה.
