שיעור 147, מסכת יבמות, פרק ששה עשר

לאחר שביארה הגמרא את דיני 'מים שאין להם סוף'
ו'מים שיש להם סוף', מבררת הגמרא את גדריהם:
הֵ יכִ י ָּ ד ֵמי – באיזה אופן נחשב המקום כ'מַ יִ ם ֶׁשֵ י ש לָּ הֶׁ ן
סוֹ ף', אָּ מַ ר ַא ַבֵ יי, כ ָּ ל ש ֶׁ עוֹ מֵ ד העד וְ רוֹ אֶׁ ה מֵ אַ רְ ב ַ ע
ר וחֹוָּתיו – רואה את מקום סיום המים בארבעת
הצדדים שלהם, ְ ד ִאי ִאי ֵתי ה דְ סָּ לִ יק – שאם אותו אדם
אכן היה עולה מהמים, מִ יחְ זֵי ָּחז ו ֵלי ה – היו רואים
אותו. ומוסיף אביי ואומר, וְ אִ י ֲא ַמְר ְת ֵליח ו ש – ואם
תאמר שיש לחשוש שמא נכנס אותו אדם לִ מְ חִ ל ָּה ש ֶׁ ל
ָּ ד ִגים, שהיא חפורה סמוך לקצה המים מתחת לקרקע,
וחללה גבוה מעל פני המים, ויש בה אויר, ויכול
לשהות שם זמן רב, אין חוששים לכך, כיון שמְ חִ ל ָּה
ש ֶׁ ל ָּ ד ִגים ב ְ מַ יִ ם ֶׁשֵ י ש לָּהֶׁ ן סוֹ ף לֹא ש ְ כִ יחָּ א – אינה מצויה,
ואין חוששים לה.
מביאה הגמרא מעשים בענין הטובע במים שאין להם
סוף: וְ תַ נְ יָּ א – וכך שנינו בברייתא, אָּ מַ ר רַ ב ָּ ן ג ַ מְ לִ יאֵ ל,
ַפ ַעם אַ חַ ת הָּ יִ יתִ י
ְ
ְמ ַה ֵלך ב ִ סְ פִ ינָּ ה, וְ רָּ אִ יתִ י סְ פִ ינָּ ה אַ חַ ת ]-
אחרת[ ש ֶׁ נ ִ ש ְ ב ְ רָּ ה ַבָּ ים, וְ הָּ יִ יתִ י ִמ ְצ ַטֵער ַעל ַת ְל ִמיד חָּ כָּ ם
ש ֶׁ היה ָּב ה, ו ַמ נ ו – ומי היה אותו תלמיד חכם, רַ ב ִ י
ֲעִקי ָּבא, ְכ ֶׁש ָּע ִלי ִתי ַלַ י ָּב ָּשה, ב ָּ א רבי עקיבא וְ יָּ ש ַ ב וְ דָּ ן
ָּ לְ פָּ נַ י ב ַ הֲלָּ כָּ ה, ְו ָּא ַמְר ִתי לוֹ , ב ְ נִ י, מִ י
ֶׁה ֶׁע ְלך מהמים. וְ אָּ מַ ר
לִ י, ַ דף ]-לוח עץ[ ש ֶׁ ל סְ פִ ינָּ ה ִנ ְזַ ד ֵמן לִ י, ְוָּי ַש ְב ִתי ָּע ָּליו, וְ כָּ ל
ג ַ ל וְ גַ ל ש ֶׁ ב ָּ א ָּע ַלי, ִנ ְעַנ ְע ִתי לוֹ רֹאש ִ י – השפלתי ראשי
ועבר מעלי, עד שהגיע לחוף. מִ כ ָּ אן ָּא ְמר ו חֲכָּ מִ ים, אִ ם
ָּיבֹוא ו ְר ָּש ִעים ַעל הָּ אָּ דָּ ם, ְיַנ ְעַנע לָּהֶׁ ן רֹאש וֹ – ישפיל
עצמו לפניהם לאותו זמן, ולא יתגרה בהם. מוסיף רבן
גמליאל ואומר, ְבאֹוָּת ה ָּש ָּעה ָּא ַמְר ִתי, כ ַ מ ָּ ה ג ְ דוֹ לִ ים
ד חֲכָּ מִ ים, ש ֶׁ אוֹ מְ רִ ים שהטובע במַ יִ ם ש ֶׁ אֵ ין לָּהֶׁ ם סוֹ ף ִ ְבֵרי
ִא ְש תֹו ֲאס וָּרה, ובמים ֶׁשֵ י ש לָּהֶׁ ן סוֹ ף אִ ְש תֹו ֻמ ֶׁתֶׁרת.
מביאה הגמרא ברייתא עם מעשה דומה: ַתְנָּיא
ְ בברייתא, אָּ מַ ר רַ ב ִ י ֲעִקי ָּבא, ַפ ַעם אַ חַ ת הָּ יִ יתִ י
ְמ ַה ֵלך
ב ִ סְ פִ ינָּ ה, וְ רָּ אִ יתִ י סְ פִ ינָּ ה אַ חַ ת ש ֶׁ נ ִ טְ רְ פָּ ה ]-טבעה[ ַבָּ ים,
וְ הָּ יִ יתִ י ִמ ְצ ַטֵער ַעל ַת ְל ִמיד חָּ כָּ ם ֶׁש ָּב ה, ו ַמ נ ו – ומי היה
אותו תלמיד חכם, רַ ב ִ י מֵ אִ יר, ְכ ֶׁש ָּע ִלי ִתי לִ מְ דִ ינַ ת
ַק פ ו ְטִקָּ יא, ב ָּ א וְ יָּ ש ַ ב וְ דָּ ן לְ פָּ נַ י ב ַ הֲלָּכָּ ה, ָּא ַמְר ִתי לוֹ , ב ְ נִ י,
ָּ מִ י .
ֶׁה ֶׁע ְלך אָּ מַ ר לִ י, ג ַ ל טְ רָּ דַ נִ י לַחֲבֵ ירוֹ , וַ חֲבֵ ירוֹ לַ חֲבֵ ירוֹ ,
וֶׁ הֱקִ יאַ נִ י ַלַ י ָּב ָּשה. ב ְ אוֹ תָּ ה ָּש ָּעה ָּא ַמְר ִתי, כ ַ מ ָּ ה ג ְ דוֹ לִ ים
ד חֲכָּ מִ ים, ש ֶׁ אוֹ מְ רִ ים, אדם שטבע במַ יִ ם ש ֶׁ אֵ ין לָּהֶׁ ן ִ ְבֵרי
סוֹ ף, ִא ְש תֹו ֲאס וָּרה. במַ יִ ם ֶׁשֵ י ש לָּ הֶׁ ן סוֹ ף, ִא ְש תֹו ֻמ ֶׁתֶׁרת.
הגמרא מביאה ברייתות שונות בענין עדות על אדם
שראוהו כשהוא עומד לההרג, להתיר את אשתו
להנשא: ָּתנ ו רַ ב ָּ נָּ ן – שנו חכמים בברייתא, ָּרא וה ו
ש ֶׁ נ ָּ פַ ל לְ גוֹ ב אֲ רָּ יוֹ ת, אֵ ין ְמ ִעיִדין ָּע ָּליו שמת, כיון
שהמקום רחב, ואין האדם מפריע להם, ולפעמים
אינם רעבים ואינם טורפים אותו, ולאחר זמן יוצא
משם. אבל אם נפל לַ חֲפִ ירָּ ה מְ לֵאָּ ה נְ חָּ ש ִ ים ְוַעְקַר ִבים,
ְמ ָּע ָּליו שמת, כיון שהאדם הנופל לשם דוחק ִעיִדין
אותם, ובודאי נושכים ועוקצים אותו.
ְ ברייתא נוספת, ָּתנ ו רַ ב ָּ נָּ ן בברייתא, ראוהו שנָּ פַ ל
ְלתֹוך
כ ִ בְ ש ַ ן הָּ אֵ ש , ְמ ִעיִדין ָּע ָּליו שמת, כיון שהכבשן עמוק
ואינו יכול לעלות משם ]אבל אם ראוהו שנפל לתוך
הדליקה אין מעידים עליו, אלא אם כן ראו ששהה
שם עד שנשרף כולו[. ראו עדים את האדם שנפל
לְ תוך יוֹ רָּ ה ]-קדירה גדולה רותחת[ מְ לֵאָּ ה יַ יִ ן וְ ש ֶׁ מֶׁ ן,
ְמ ָּע ָּליו שמת, כיון שאינו יכול להתחזק ולעלות ִעיִדין
משם. ִמ ש ום רַ ב ִ י אָּ חָּ א ָּא ְמר ו, אם היתה זו יורה ש ֶׁ ל
ש ֶׁ מֶׁ ן, ְמ ִעיִדין ָּע ָּליו שמת, ִמ ְפֵני ֶׁשה וא ַמ ְב ִעיר – כיון
שמתוך נפילתו של האדם ניתז השמן החוצה, ומבעיר
את האש יותר. אבל אם נפל לתוך יורה רותחת ש ֶׁ ל
יַ יִ ן, אֵ ין ְמ ִעיִדין ָּע ָּליו שמת, ִמ ְפֵני ֶׁשה וא מְ כַ ב ֶׁ ה – כיון
שהיין ניתז החוצה ומכבה את האש, והגם כעת היין
רותח, הרי הוא מצטנן והולך, ויתכן שלא מת. ָּא ְמר ו
לוֹ חכמים, אף הנופל ליורה של יין מעידים עליו
שמת, כיון שרק ְת ִח ָּלתֹו מְ כַ ב ֶׁ ה, וְ אילו סוֹ פוֹ ַמ ְב ִעיר,
וכדרך גחלת של עץ שלאחר שנשפכים עליה נוזלים
ואינם מכבים את האש, שהיא מתלקחת אחר כך
יותר.

משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את האופנים שבהם רשאית
האשה להנשא, על אף שאין עדות ברורה על מיתת
בעלה: ֲא ִפי ל ו ש ָּ מַ ע מִ ן הַ נ ָּ ש ִ ים שהן אוֹ מְ רוֹ ת לפי תומן
'מֵ ת אִ יש ְפלֹוִני', ולא התכוונו כלל לומר זאת בתורת
עדות להתיר את אשתו, מכל מקום ַ ד יֹו – די בכך כדי
להתירה. רַ ב ִ י ְיה וָּדה מוסיף ואוֹ מֵ ר, ֲא ִפי ל ו ש ָּ מַ ע מִ ן
ַה ִתינֹוקֹות שהם אוֹ מְ רִ ין הֲרֵ י ָּאנ ו הוֹ לְ כִ ין ִל ְס ֹפד וְ לִ קְ ב ֹר
אֶׁ ת אִ יש ְפלֹוִני, ב ֵ ין ֶׁשה וא ִמ ְת ַכֵ וין לשם עדות ו ֵבין
ש ֶׁ אֵ ינוֹ ִמ ְת ַכֵ וין. רַ ב ִ י ְיה וָּדה ב ֶׁ ן ב ָּ בָּ א אוֹ מֵ ר, ב ְ יִ ש ְ רָּ אֵ ל –
אם היה אותו העד ישראל, נאמן אַ ף ַעל ִפי ֶׁש ִמ ְת ַכֵ וין
להתירה להנשא, וְ אילו ב ְ גוֹ י, אִ ם הָּ יָּ ה ִמ ְת ַכֵ וין להתירה
להנשא, אֵ ין ֵעד ותֹו ֵעד ות, כיון שאנו חוששים שהוא
משקר, מאחר ויודע הוא שאם יאמינו לדבריו ישיאו
את אשתו.

גמרא
שנינו במשנה, 'רַ ב ִ י ְיה וָּדה אוֹ מֵ ר, ֲא ִפי ל ו ש ָּ מַ ע מִ ן
ַה ִתינֹוקֹות' כ ו'. תמהה הגמרא, כיצד ניתן לסמוך על
דברי התינוקות ולהתיר את אשתו, וְ דִ ילְ מָּ א לָּא אָּ זְ לֵי –
שמא רק אמרו 'הרי אנו הולכים', ובסוף לא הלכו,
ונמצא שאין כאן עדות ברורה. אָּ מַ ר רַ ב ְיה וָּדה, אָּ מַ ר
ד – שאומרים התינוקות, ְשמ ו ֵאל, כוונת המשנה ְ ָּק ָּא ְמֵרי
הֲרֵ י ָּאנ ו ב ָּ אִ ין ִמ ִל ְס ֹפד ו ִמ ִל ְק בֹר אֶׁ ת אִ יש ְפלֹוִני. ממשיכה
הגמרא ומקשה, וְ דִ ילְ מָּ א קַ מְ צָּ א ְב ָּע ְל ָּמא ש ָּ כִ יב ְלה ו –
שמא מתה לאותם תינוקות חגב או נמלה, ְו ַא ִסיק ו ֵלי ה
ִב ְש ֵמי ה – וקראו לו בשמו של אותו אדם, כדרך
התינוקות. מתרצת הגמרא, ְ דָּק ָּא ְמֵרי – מדובר כאן
באופן שאמרו התינוקות, כ ֵ ן וְ כֵ ן רַ ב ָּ נָּ ן הֲווֹ הָּ תָּ ם –
רבנים אלו ואלו היו שם, וְ כֵ ן וְ כֵ ן ַס ְפָּ דֵני הֲווֹ הָּ תָּ ם –
וספדנים אלו ואלו היו שם, שבאופן זה מובן
מדבריהם שמת אותו אדם, וניתן להתיר את אשתו
על סמך עדות זו.