שיעור 148, ספר מלכים ב', פרק ד, ח-טז

ח וַיְהִ֨י הַיּ֜וֹם וַיַּֽעֲבֹ֧ר אֱלִישָׁ֣ע אֶל־שׁוּנֵ֗ם וְשָׁם֙ אִשָּׁ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַתַּֽחֲזֶק־בּ֖וֹ לֶֽאֱכָל־לָ֑חֶם וַֽיְהִי֙ מִדֵּ֣י עָבְר֔וֹ יָסֻ֥ר שָׁ֖מָּה לֶֽאֱכָל־לָֽחֶם׃ ט וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל־אִישָׁ֔הּ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים קָד֣וֹשׁ ה֑וּא עֹבֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ תָּמִֽיד׃ י נַֽעֲשֶׂה־נָּ֤א עֲלִיַּת־קִיר֙ קְטַנָּ֔ה וְנָשִׂ֨ים ל֥וֹ שָׁ֛ם מִטָּ֥ה וְשֻׁלְחָ֖ן וְכִסֵּ֣א וּמְנוֹרָ֑ה וְהָיָ֛ה בְּבֹא֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ יָס֥וּר שָֽׁמָּה׃ יא וַיְהִ֥י הַיּ֖וֹם וַיָּ֣בֹא שָׁ֑מָּה וַיָּ֥סַר אֶל־הָֽעֲלִיָּ֖ה וַיִּשְׁכַּב־שָֽׁמָּה׃ יב וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־גֵּֽיחֲזִ֣י נַֽעֲר֔וֹ קְרָ֖א לַשּֽׁוּנַמִּ֣ית הַזֹּ֑את וַיִּ֨קְרָא־לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לְפָנָֽיו׃ יג וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֱמָר־נָ֣א אֵלֶיהָ֮ הִנֵּ֣ה חָרַ֣דְתְּ ׀ אֵלֵינוּ֮ אֶת־כָּל־הַֽחֲרָדָ֣ה הַזֹּאת֒ מֶ֚ה לַֽעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר־לָךְ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל־שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וַתֹּ֕אמֶר בְּת֥וֹךְ עַמִּ֖י אָֽנֹכִ֥י יֹשָֽׁבֶת׃ יד וַיֹּ֕אמֶר וּמֶ֖ה לַֽעֲשׂ֣וֹת לָ֑הּ וַיֹּ֣אמֶר גֵּֽיחֲזִ֗י אֲבָ֛ל בֵּ֥ן אֵֽין־לָ֖הּ וְאִישָׁ֥הּ זָקֵֽן׃ טו וַיֹּ֖אמֶר קְרָא־לָ֑הּ וַיִּ֨קְרָא־לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּפָּֽתַח׃ טז וַיֹּ֗אמֶר לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אַ֖תְּ חֹבֶ֣קֶת בֵּ֑ן וַתֹּ֗אמֶר אַל־אֲדֹנִי֙ אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים אַל־תְּכַזֵּ֖ב בְּשִׁפְחָתֶֽךָ׃

(ח) וַיְהִי הַיּוֹם, וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל מקום ששמו שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה – חשובה ובעלת מעשים טובים, וגם גדולה בעושר, וַתַּחֲזֶק בּוֹ – הפצירה בו לסור לביתה לֶאֱכָל לָחֶם, וכיון שאמרו חז"ל שאכילת תלמיד חכם היא כהקרבת קרבנות, וראה אלישע שהיא עושה זאת בכוונה הראויה ובמחשבה טובה, לכן וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ באותה העיר, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם, כדי לזכות אותה במצוה זו.

(ט) וַתֹּאמֶר האשה השונמית אֶל אִישָׁהּ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי מכך שאלישע בא מעצמו לאכול אצלינו (ולא כמו בפעם הראשונה שהוצרכתי להפציר בו), כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, ויודע שכוונתנו לטובה, ולכן הוא עֹבֵר עָלֵינוּ (-עבורינו), תָּמִיד, כדי לזכות אותנו במצוה זו.

(י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה בביתנו, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה, וְשֻׁלְחָן, וְכִסֵּא, וּמְנוֹרָה, ויהיה זה מקום מיוחד להשראת השכינה החופפת על נביא ה', וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה.

(יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא אלישע שָׁמָּה, וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה.

(יב) וַיֹּאמֶר אלישע אֶל גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ – משמשו, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת. וַיִּקְרָא לָהּ, וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו.

(יג) כיון שלא רצה אלישע לדבר אל האשה בלשון נוכח, וַיֹּאמֶר לוֹ אלישע לגיחזי, אֱמָר נָא אֵלֶיהָ, הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ כהכרת הטוב, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא. וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, ואין לי שום צורך בדיבור מיוחד אל השלטונות.

(יד) לאחר שיצאה האשה, וַיֹּאמֶר אלישע לגיחזי, וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ. וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ, כי היא עקרה בטבעה, וְגם אִישָׁהּ זָקֵן.

(טו) וַיֹּאמֶר לו אלישע, קְרָא לָהּ, וַיִּקְרָא לָהּ, וכיון שראתה בפעם הקודמת שאינו רוצה לדבר עמה ישירות אלא דרך גיחזי, וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח, דרך צניעות.

(טז) אמנם כיון שהפעם רצה אלישע לומר לה דבר נבואה, דיבר איתה ישירות, וַיֹּאמֶר לה, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה – בעוד שנה מרגע זה (שהרגע הזה נקרא 'עת חיה', כי העבר כבר מת והעתיד עדיין לא בא) אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן. וַתֹּאמֶר, אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ – אל תבטיח לי דבר שיהיה רק לזמן קצר ולא יתקיים, כי מכך שלא אמר לה שיהיה לה בן, אלא לשון 'את חובקת בן', הבינה שקיומו יהיה לזמן קצר ולא יאריך ימים.