יום ראשון
ט"ז אדר התשפ"ה
יום ראשון
ט"ז אדר התשפ"ה

חג שמח !

חיפוש בארכיון

שיעור 15, פרק ד, טו – פרק ה,ג

(טו) וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃ (טז) לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּֽאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַֽעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַֽאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃ (יז) וַֽיַּעֲבֹ֖ר מָרְדֳּכָ֑י וַיַּ֕עַשׂ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוְּתָ֥ה עָלָ֖יו אֶסְתֵּֽר׃

אסתר פרק ה

(א) וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַתִּלְבַּ֤שׁ אֶסְתֵּר֙ מַלְכ֔וּת וַֽתַּעֲמֹ֞ד בַּֽחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַפְּנִימִ֔ית נֹ֖כַח בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְ֠הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁ֞ב עַל־כִּסֵּ֤א מַלְכוּתוֹ֙ בְּבֵ֣ית הַמַּלְכ֔וּת נֹ֖כַח פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃ (ב) וַיְהִי֩ כִרְא֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה עֹמֶ֨דֶת֙ בֶּֽחָצֵ֔ר נָֽשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֗ר אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט׃ (ג) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לָּ֖ךְ אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃

 

(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי.

(טז) כיון שגם מתחילה לא חששה אסתר כלל על עצמה, אלא רק על טובת ישראל, לכן כשאמר לה מרדכי שגם בלעדיה יוושעו ישראל, והתועלת שבמעשיה תהיה רק להקדים את ישועתם לימים אלו, אמרה למרדכי לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי – תצומו בדרך תפילה ותחנונים עלי (כי הגזירה בודאי תתבטל, והצום והתפילה היו על אסתר, שתצליח בשליחותה, ולכן אמרה 'צומו עלי'), וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם, גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת – נגד חוקי המלכות, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי – גם אם יהרגני המלך, אָבָדְתִּי – רק אני אמות ואובד, ולא יהיה בכך נזק לכל עם ישראל, כי ה' ימצא דרכים אחרות להושיעם מהצרה.

(יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי בכל רחובות היהודים, וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר, לגזור תענית של שלשה ימים.

פרק ה

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לתענית כל העם, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת – היתה המלכות נראית כ'לבושה' באסתר, באופן שכל רואיה הכירו כי המלכות נאה לה, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, כי חשבה ששם ימצא המלך, וְהַמֶּלֶךְ היה יוֹשֵׁב באותו זמן עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת החיצוני, הקרוב יותר אל החצר, והיה זה בהשגחת ה' שבאותו יום הושיב אחשורוש את כסאו נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת – מול פתח הבית הפנימי, ולכן אף שהוא ישב בבית המלכות החיצוני, ואילו אסתר הגיעה לחצר בית המלך הפנימית, ראה אותה אחשורוש מיד.

(ב) אמנם לפי האמת לא עלה על דעת אחשורוש כלל שהגזירה האוסרת על כל אדם להכנס לחצר כוללת גם את אסתר המלכה, ולא חשב שתצטרך להמתין עד שיושיט לה את שרביט הזהב, ולכן, וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, שאף על פי שהיא מלכה אינה נכנסת מיד אלא היא עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר דרך ענווה, עד שיתן לה רשות להכנס, נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו בהנהגה זו, ולכן עשה רצונה לתת לה רשות מפורשת להכנס, וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר, וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט.

(ג) כיון שהבין אחשורוש מהנהגתה של אסתר שיש סיבה חשובה וגדולה לכך שהיא באה אל בית מלכותו, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה – איזה נזק קרה לך, שבגללו באת לכאן, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ – או מה הדבר שאת רוצה לקבל, שמחמתו באת, אפילו אם יהיה הדבר עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְיִנָּתֵן לָךְ.

 

 

"לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר" (אסתר ח טז)