יום רביעי
ו' סיון התשפ"ד

היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות בעומר

יום רביעי
ו' סיון התשפ"ד

היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות בעומר

חיפוש בארכיון

שיעור 155, ספר מלכים ב, פרק ה, כ-כז

כ וַיֹּ֣אמֶר גֵּֽיחֲזִ֗י נַעַר֮ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָֽאֱלֹהִים֒ הִנֵּ֣ה ׀ חָשַׂ֣ךְ אֲדֹנִ֗י אֶֽת־נַעֲמָ֤ן הָֽאֲרַמִּי֙ הַזֶּ֔ה מִקַּ֥חַת מִיָּד֖וֹ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֵבִ֑יא חַי־ה֙' כִּֽי־אִם־רַ֣צְתִּי אַֽחֲרָ֔יו וְלָֽקַחְתִּ֥י מֵֽאִתּ֖וֹ מְאֽוּמָה׃ כא וַיִּרְדֹּ֥ף גֵּֽיחֲזִ֖י אַֽחֲרֵ֣י נַֽעֲמָ֑ן וַיִּרְאֶ֤ה נַֽעֲמָן֙ רָ֣ץ אַֽחֲרָ֔יו וַיִּפֹּ֞ל מֵעַ֧ל הַמֶּרְכָּבָ֛ה לִקְרָאת֖וֹ וַיֹּ֥אמֶר הֲשָׁלֽוֹם׃ כב וַיֹּ֣אמֶר ׀ שָׁל֗וֹם אֲדֹנִי֮ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה זֶ֠ה בָּ֣אוּ אֵלַ֧י שְׁנֵֽי־נְעָרִ֛ים מֵהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֑ים תְּנָה־נָּ֤א לָהֶם֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁתֵּ֖י חֲלִפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃ כג וַיֹּ֣אמֶר נַֽעֲמָ֔ן הוֹאֵ֖ל קַ֣ח כִּכָּרָ֑יִם וַיִּפְרָץ־בּ֗וֹ וַיָּצַר֩ כִּכְּרַ֨יִם כֶּ֜סֶף בִּשְׁנֵ֣י חֲרִטִ֗ים וּשְׁתֵּי֙ חֲלִפ֣וֹת בְּגָדִ֔ים וַיִּתֵּן֙ אֶל־שְׁנֵ֣י נְעָרָ֔יו וַיִּשְׂא֖וּ לְפָנָֽיו׃ כד וַיָּבֹא֙ אֶל־הָעֹ֔פֶל וַיִּקַּ֥ח מִיָּדָ֖ם וַיִּפְקֹ֣ד בַּבָּ֑יִת וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים וַיֵּלֵֽכוּ׃ כה וְהוּא־בָא֙ וַיַּֽעֲמֹ֣ד אֶל־אֲדֹנָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱלִישָׁ֔ע מֵאַ֖יִן גֵּֽחֲזִ֑י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־הָלַ֥ךְ עַבְדְּךָ֖ אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃ כו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לֹֽא־לִבִּ֣י הָלַ֔ךְ כַּֽאֲשֶׁ֧ר הָֽפַךְ־אִ֛ישׁ מֵעַ֥ל מֶרְכַּבְתּ֖וֹ לִקְרָאתֶ֑ךָ הַעֵ֞ת לָקַ֤חַת אֶת־הַכֶּ֨סֶף֙ וְלָקַ֣חַת בְּגָדִ֔ים וְזֵיתִ֤ים וּכְרָמִים֙ וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַֽעֲבָדִ֖ים וּשְׁפָחֽוֹת׃ כז וְצָרַ֤עַת נַֽעֲמָן֙ תִּֽדְבַּק־בְּךָ֔ וּֽבְזַרְעֲךָ֖ לְעוֹלָ֑ם וַיֵּצֵ֥א מִלְּפָנָ֖יו מְצֹרָ֥ע כַּשָּֽׁלֶג׃

 

֍           ֍            ֍

 

(כ) וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים בליבו, הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא – אמנם נהג אלישע כראוי בכך שלא נטל מתנה מנעמן, כיון שהוא ארמי, כלומר גוי, ויש חשש שילך ויודה לעבודה זרה על שנטל ממנו אלישע מתנה, אבל היה לו ליטול ממנו שכר על רפואתו, כיון שאסור לרפא גוי בחינם, ולכן, חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה – שכר רפואתו.

(כא) וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן, וַיִּרְאֶה נַעֲמָן את גיחזי רָץ אַחֲרָיו, וַיִּפֹּל – היטה את עצמו מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם.

(כב) וַיֹּאמֶר גיחזי, שָׁלוֹם, וכדי שלא יתפלא נעמן על כך ששינה אלישע את דעתו, הקדים גיחזי ואמר, אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה התחדש דבר, כי עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם, מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, ועדיין אין הנביא רוצה דבר לעצמו, אלא תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף, וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים.

(כג) וַיֹּאמֶר נַעֲמָן לגיחזי, הוֹאֵל וקַח כִּכָּרָיִם – שתי ככרות כסף במקום הככר שביקשת, וַיִּפְרָץ בּוֹ – הפציר בו [כי בתחילה לא רצה גיחזי לקחת יותר, כדי שלא ירגיש נעמן שהוא לוקח על דעת עצמו (מצודת דוד)], וַיָּצַר – ויקשור כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים – בשתי נרתיקים המיוחדים לכך, וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים, וַיִּתֵּן נעמן את הדברים אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו [של נעמן], וַיִּשְׂאוּ את הדברים לְפָנָיו – לפני גיחזי, כיון שחשש שמא לא בא גיחזי בשליחות אלישע, ורצה שיראו נעריו שאכן הנביא נוטל את המתנות.

(כד) וַיָּבֹא גיחזי אֶל הָעֹפֶל – אל המבצר שמחוץ לעיר, וַיִּקַּח מִיָּדָם את המתנות, וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת – דיבר עם האנשים שם באופן שיראו שהוא פוקד ומצווה שם, שיחשבו שהוא בעל המקום, ומתוך כך הטעה אותם שישובו לדרכם, וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ.

(כה) וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע, מֵאַיִן גֵּחֲזִי – מהיכן באת, וַיֹּאמֶר, לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה, אלא הייתי כאן.

(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אלישע, לֹא לִבִּי הָלַךְ – וכי לא הלך ליבי עמך וראה את כל מה שעשית, כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ, הַעֵת – וכי זהו הזמן הראוי לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף, והרי בכך שלא לקחתי ממנו כסף התקדש שם ה', ואם היית לוקח את הכסף כדי לפרנס עניים וכדומה, לא היה הדבר כל כך חמור, אך אתה לקחת את הכסף לצרכיך, וְלָקַחַת בהם בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת.

(כז) לכן הענישו אלישע ואמר לו, וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם, וַיֵּצֵא גיחזי מִלְּפָנָיו כשהוא מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)